במדבר פרק כב

לט וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת׃

(לט) קרית חצות - עיר מלאה שווקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה. לומר, "ראה ורחם, שלא יעקרו אלו":

מ וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃

(מ) בקר וצאן - דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד:

מא וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם׃

(מא) במות בעל - כתרגומו: לרמת דחלתיה. שם עבודה זרה. 

במדבר פרק כג

א וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים׃

ב וַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

ג וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֮ עַל־עֹֽלָתֶךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֵ֤ה יְהוָה֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה־יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי׃

(ג) אולי יקרה ה' לקראתי - אינו רגיל לדבר עמי ביום:

וילך שפי - כתרגומו: יחידי. לשון שופי ושקט. שאין עמו אלא שתיקה:

[סוטה י, א]

ד וַיִּקָּ֥ר^[1] אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם^[2] וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת־שִׁבְעַ֤ת הַֽמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ׃

(ד) ויקר - לשון עראי, לשון גנאי, לשון טומאת קרי. כלומר בקושי ובביזיון. ולא היה נגלה עליו ביום, אלא בשביל להראות חבתן של ישראל:

את שבעת המזבחת - "שבעה מזבחות ערכתי" אין כתיב כאן. אלא "את שבעת המזבחות"? אמר לפניו, "אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן". אברהם בנה ארבעה: (בראשית יב, ז) "ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו". (שם יב, ח) "ויעתק משם ההרה" וגו'. (שם יג, יח) "ויאהל אברהם" וגו'. ואחד בהר המוריה. ויצחק בנה אחד. (שם כו, כה) "ויבן שם מזבח" וגו'. ויעקב בנה שתים; אחד בשכם ואחד בבית אל:

ואעל פר ואיל במזבח - ואברהם לא העלה אלא איל אחד:

ה וַיָּ֧שֶׂם יְהוָ֛ה דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר׃

ו וַיָּ֣שָׁב אֵלָ֔יו וְהִנֵּ֥ה נִצָּ֖ב עַל־עֹֽלָת֑וֹ ה֖וּא וְכָל־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃

ז וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר מִן־אֲ֠רָם יַנְחֵ֨נִי בָלָ֤ק מֶֽלֶךְ־מוֹאָב֙ מֵֽהַרְרֵי־קֶ֔דֶם לְכָה֙ אָֽרָה־לִּ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וּלְכָ֖ה זֹֽעֲמָ֥ה יִשְׂרָאֵֽל׃

(ז) ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל - בשני שמותיהם אמר לו לקללם, שמא אחד מהם אינו מובהק:

ח מָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל^[3] וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְהוָֽה׃

(ח) מה אקב לא קבה אל - כשהיו ראויים להתקלל, לא נתקללו. כשהזכיר אביהם את עוונם, "כי באפם הרגו איש". לא קלל אלא אפם. שנאמר, (בראשית מט, ז) "ארור אפם". כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל. מה נאמר שם? (שם כז, לג) "גם ברוך יהיה". במברכים נאמר, (דברים כז, יב) "אלה יעמדו לברך את העם". במקללים לא נאמר, "ואלה יעמדו לקלל את העם", אלא "על הקללה". לא רצה להזכיר עליהם שם קללה:

לא זעם ה' - אני אין כחי, אלא שאני יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה, והוא לא כעס, כל הימים הללו שבאתי אליך. וזהו שנאמר (מיכה ו, ה) "עמי זכר נא מה יעץ וגו. ומה ענה אותו בלעם וגו' למען דעת צדקות ה'":

[ברכות ז, א]

ט כִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃

(ט) כי מראש צרים אראנו - אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שורשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים, כצורים וגבעות הללו, ע"י אבות ואמהות:

הן עם לבדד ישכון - הוא אשר זכו לו אבותיו, לשכון בדד, כתרגומו:

ובגוים לא יתחשב - כתרגומו, לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות. שנאמר, (ירמיה ל, יא) "כי אעשה כלה בכל הגויים" וגו'. אינן נמנין עם השאר. דבר אחר: כשהן שמחין אין אומה שמחה עימהם. שנאמר (דברים לב, יב) "ה' בדד ינחנו". וכשהאומות בטובה, הם אוכלין עם כל אחד ואחד. ואין עולה להם מן החשבון. וזהו, "ובגויים לא יתחשב":

י מִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַֽעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַֽחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ׃

(י) מי מנה עפר יעקב וגו' - כתרגומו: "דעדקיא דבית יעקב וכו' מארבע משרייתא", מארבע דגלים. דבר אחר: "עפר יעקב", אין חשבון במצוות שהם מקיימין בעפר: (דברים כב, י) "לא תחרוש בשור ובחמור". (ויקרא יט, יט) "לא תזרע כלאים". אפר פרה. ועפר סוטה. וכיוצא בהם:

ומספר את רבע ישראל - רביעותיהן. זרע היוצא מן התשמיש שלהם:

תמת נפשי מות ישרים - שבהם:

יא וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ׃

יב וַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים יְהוָה֙ בְּפִ֔י אֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר׃