יט כָּֽל־הַבְּכ֡וֹר אֲשֶׁר֩ יִוָּלֵ֨ד בִּבְקָֽרְךָ֤ וּבְצֹֽאנְךָ֙[1] הַזָּכָ֔ר תַּקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹ֤א תַֽעֲבֹד֙ בִּבְכֹ֣ר שׁוֹרֶ֔ךָ וְלֹ֥א תָגֹ֖ז בְּכ֥וֹר צֹאנֶֽךָ׃
(יט) כל הבכור וגו' תקדיש - ובמקום אחר הוא אומר לא יקדיש? שנאמר: (ויקרא כז, כו) "אך בכור אשר יבכר לה' וגו'". הא כיצד? אינו מקדישו לקרבן אחר. וכאן למד שמצווה לומר, "הרי אתה קדוש לבכורה". דבר אחר. אי אפשר לומר "תקדיש", שכבר נאמר "לא יקדיש". ואי אפשר לומר, לא יקדיש, שהרי כבר נאמר: "תקדיש". הא כיצד? מקדישו אתה הקדש עילוי, ונותן להקדש כפי טובת הנאה שבו:
לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז וגו' - אף החילוף, למדו רבותינו שאסור, אלא שדבר הכתוב בהווה:
כ לִפְנֵי֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֤יךָ תֹֽאכְלֶ֨נּוּ֙ שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֔ה בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה אַתָּ֖ה וּבֵיתֶֽךָ׃
(כ) לפני ה' אלהיך תאכלנו - לכהן הוא אומר. שכבר מצינו שהוא ממתנות כהונה. אחד תם ואחד בעל מום. שנאמר, במדבר יח, יח) "ובשרם יהיה לך" וגו':
שנה בשנה - מכאן שאין משהין אותו יותר על שנתו. יכול יהא פסול משעברה שנתו? כבר הוקש למעשר. שנאמר, (דברים יד, כג) "ואכלת לפני ה' אלהיך, מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך". מה מעשר שני אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל. אלא שמצווה תוך שנתו:
שנה בשנה - אם שחטו בסוף שנתו אוכלו אותו היום, ויום אחד משנה אחרת. למד שנאכל לשני ימים ולילה אחד:
כא וְכִֽי־יִהְיֶ֨ה ב֜וֹ מ֗וּם פִּסֵּ֨חַ֙ א֣וֹ עִוֵּ֔ר כֹּ֖ל מ֣וּם רָ֑ע לֹ֣א תִזְבָּחֶ֔נּוּ לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
(כא) מום - כלל:
פסח או עור - פרט:
כל מום רע - חזר וכלל. מה הפרט מפורש מום הגלוי ואינו חוזר, אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר:
כב בִּשְׁעָרֶ֖יךָ תֹּֽאכְלֶ֑נּוּ הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יַחְדָּ֔ו כַּצְּבִ֖י וְכָֽאַיָּֽל׃
כג רַ֥ק אֶת־דָּמ֖וֹ לֹ֣א תֹאכֵ֑ל עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם׃ {פ}
(כג) רק את דמו לא תאכל - שלא תאמר, "הואיל וכולו היתר הבא מכלל איסור הוא, שהרי קדוש, ונשחט בחוץ, בלא פדיון, ונאכל". יכול יהא אף הדם מותר? תלמוד לומר, "רק את דמו לא תאכל".
א שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה׃
(א) שמור את חדש האביב - מקודם בואו שמור. שיהא ראוי לאביב להקריב בו את מנחת העומר. ואם לאו, עבר את השנה:
ממצרים לילה - והלא ביום יצאו? שנאמר, (במדבר לג, ג) "ממחרת הפסח יצאו בני ישראל" וגו'? אלא לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת. שנאמר, (שמות יב, לא) "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה" וגו':
ב וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֔ה לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃
(ב) וזבחת פסח לה' אלהיך צאן - שנאמר, (שמות יב, ה) "מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ":
ובקר - תזבח לחגיגה. שאם נמנו על הפסח חבורה מרובה. מביאים עמו חגיגה, כדי שיהא נאכל על השובע. ועוד למדו רבותינו דברים הרבה מפסוק זה:
ג לֹֽא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֨אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃
(ג) לחם עני - לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים:
כי בחיפזון יצאת - ולא הספיק בצק להחמיץ וזה יהיה לך לזיכרון. וחיפזון לא שלך היה אלא של מצרים. שכן הוא אומר, (שמות יב, לג) "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם" וגו':
למען תזכור - על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך:
ד וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻֽלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹֽא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר׃
(ד) ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר - אזהרה למותיר בפסח דורות. לפי שלא נאמר אלא בפסח מצרים. ויום ראשון האמור כאן הוא י"ד בניסן. כמה דאת אמר, (שמות יב, טו) "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם". ולפי שנסתלק הכתוב מענינו של פסח, והתחיל לדבר בחוקות שבעת ימים. כגון, "שבעת ימים תאכל עליו מצוות. ולא יראה לך שאור בכל גבולך". הוצרך לפרש באיזו זביחה הוא מזהיר. שאם כתב, "ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר". הייתי אומר, שלמים הנשחטים כל שבעה, כולן בבל תותירו, ואינן נאכלין אלא ליום ולילה. לכך כתב "בערב ביום הראשון". דבר אחר. בחגיגת י"ד הכתוב מדבר. ולמד עליה, שנאכלת לשני ימים. ו"הראשון" האמור כאן, ביום טוב הראשון, הכתוב מדבר. וכן משמעות המקרא. בשר חגיגה אשר תזבח בערב, לא ילין ביום טוב הראשון, עד בקרו של שני. אבל נאכלת היא בארבעה עשר ובחמשה עשר. כך היא שנויה במסכת פסחים (עא ב):
ה לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃
ו כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם׃
(ו) בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים - הרי שלושה זמנים חלוקים:
"בערב", משש שעות ולמעלה זבחהו. ו"כבוא השמש", תאכלהו. ו"מועד צאתך", אתה שורפהו. כלומר, נעשה נותר, ויצא לבית השרפה:
ז וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָֽלַכְתָּ֖ לְאֹֽהָלֶֽיךָ׃
(ז) ובשלת - זהו צלי אש, שאף הוא קרוי בישול:
ופנית בבקר - לבקרו של שני. מלמד שטעון לינה, ליל של מוצאי יום טוב:
ח שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת[2] וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֨רֶת֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַֽעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה׃ {ס}
(ח) ששת ימים תאכל מצוות - ובמקום אחר הוא אומר, (שמות יב, טו) "שִׁבְעַת יָמִים"? שבעה מן הישן, וששה מן החדש. דבר אחר. למד על אכילת מצה בשביעי, שאינה חובה. ומכאן אתה למד לששת ימים. שהרי שביעי בכלל היה, ויצא מן הכלל. ללמד, שאין אכילת מצה בו חובה, אלא רשות. ולא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. מה שביעי רשות, אף כולם רשות. חוץ מלילה הראשון, שהכתוב קבעו חובה. שנאמר, (שמות יב, יח) "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת":
עצרת לה' אלהיך - עצור עצמך מן המלאכה. דבר אחר. כנופיא של מאכל ומשתה. לשון, (שופטים יג, טו) "נעצרה נא אותך":
ט שִׁבְעָ֥ה שָֽׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ[3] מֵֽהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָֽׁבֻעֽוֹת׃
(ט) מהחל חרמש בקמה - משנקצר העומר שהוא ראשית הקציר:
י וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָֽׁבֻעוֹת֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָֽדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּֽאֲשֶׁ֥ר יְבָֽרֶכְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃
(י) מסת נדבת ידך - די נדבת ידך. הכל לפי הברכה. הבא שלמי שמחה, וקדש קרואים לאכול:
יא וְשָֽׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֮ וְעַבְדְּךָ֣ וַֽאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָֽאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃
(יא) והלוי והגר והיתום והאלמנה - ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך, ובתך, ועבדך, ואמתך. אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך:
יב וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָֽׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה׃ {פ}
(יב) וזכרת כי עבד היית וגו' - על מנת כן פדיתיך, שתשמור ותעשה את החוקים האלה:
יג חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּֽעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ׃
(יג) באספך - בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פירות הקיץ. דבר אחר. "באספך מגרנך ומיקבך", למד שמסככין את הסוכה, בפסולת גורן ויקב:
יד וְשָֽׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֨ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַֽאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָֽאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃
טו שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַֽיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֣י יְבָֽרֶכְךָ֞ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ׃
(טו) והיית אך שמח - לפי פשוטו אין זה לשון צווי אלא לשון הבטחה. ולפי תלמודו למדו מכאן, לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה:
טז שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים ׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵֽרָאֶ֨ה כָל־זְכֽוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּֽׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵֽרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָ֖ה רֵיקָֽם׃
(טז) ולא יראה את פני ה' ריקם - אלא הבא עולות ראייה ושלמי חגיגה:
יז אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ׃ {ס}
(יז) איש כמתנת ידו - מי שיש לו אוכלין הרבה ונכסים מרובין, יביא עולות מרובות ושלמים מרובים: