והרי תפלה, דדבר שהצבור עסוקין בו,
ותנן, (ברכות כב, ב) "היה עומד בתפלה, ונזכר שהוא בעל קרי, לא יפסיק, אלא יקצר".
אלא יקצר - כל ברכה וברכה:
טעמא, דאתחיל, הא לא אתחיל, לא יתחיל?
שאני תפלה, דלית בה מלכות שמים.
דלית בה מלכות שמים - אין "מלך העולם", בברכות של שמונה עשרה:
והרי ברכת המזון לאחריו, דלית בה מלכות שמים,
הכי גרסינן והרי ברכת המזון לפניה דאית בה מלכות שמים כו' - לישנא אחרינא, "שאני תפלה דלית בה מלכות שמים". קבלת מלכות שמים, כדאיתא בקריאת שמע, שמקבל עליו את השם, לאדון ולמלך מיוחד.
ולהאי לישנא גרסינן, "והרי ברכת המזון לאחריו דלית בה מלכות שמים".
ולשון זה, נראה שהוא עיקר.
מדמשני ליה, "אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא".
והאי בלאחריו עסקינן.
ואי ללישנא קמא, הא לא איירי בברכת המזון לאחריו, בדאתקפתיה, דלהדרי תלמודא עילויה, "אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא כו'"?
ואית דגרסי הכי בלשון קושיא, "קריאת שמע דרבנן היא?
אלא קריאת שמע דאית בה מלכות שמים, וברכת המזון דאורייתא, לאפוקי תפלה דרבנן, ואין בה מלכות שמים".
למאן דגרס הכי, מפרשינן לקמן "בשכבך ובקומך", בדברי תורה כתיב:
ותנן, "על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו"?
אלא ק"ש, וברכת המזון, דאורייתא, ותפלה דרבנן:
אמר רב יהודה, מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה?
שנאמר, (דברים ח, י) "ואכלת ושבעת וברכת".
מנין לברכת התורה לפניה מן התורה?
שנאמר, (דברים לג, ג) "כי שם ה' אקרא, הבו גדל לאלהינו".
כי שם ה' אקרא - כשבא משה לפתוח בדברי שירה, אמר להם לישראל, אני אברך תחלה, ואתם ענו אחרי אמן.
"כי שם ה' אקרא", בברכה.
אתם "הבו גודל לאלהינו", באמן.
הכי מפרשי לה במסכת יומא (דף לז, א):
אמר ר' יוחנן, למדנו ברכת התורה לאחריה, מן ברכת המזון, מקל וחומר.
וברכת המזון לפניה, מן ברכת התורה, מקל וחומר.
"ברכת התורה לאחריה, מן ברכת המזון מקל וחומר".
ומה מזון שאין טעון לפניו,
שאינו טעון לפניו - כלומר, שלא מצינו לו מקרא מפורש לברך לפניו:
טעון לאחריו,
טעון לאחריו - כדכתיב "ואכלת ושבעת וברכת":
תורה שטעונה לפניה,
תורה שטעונה לפניה - כדאמרן:
אינו דין שטעונה לאחריה?!
"וברכת המזון לפניה, מן ברכת התורה מק"ו".
ומה תורה שאין טעונה לאחריה, טעונה לפניה, מזון שהוא טעון לאחריו, אינו דין שיהא טעון לפניו?!
איכא למפרך.
איכא למפרך - בתרוייהו.
כשאתה בא ללמוד תורה מן המזון, איכא למפרך, מה למזון שכן נהנה.
וכשאתה בא ללמוד מזון מן התורה, איכא למפרך, מה לתורה שכן חיי העולם הבא:
מה למזון, שכן נהנה?
ומה לתורה, שכן חיי עולם?
ועוד.
תנן, "על המזון מברך לאחריו, ואינו מברך לפניו"?
תיובתא:
אמר רב יהודה, ספק קרא "קריאת שמע", ספק לא קרא, אינו חוזר וקורא.
ספק אמר "אמת ויציב", ספק לא אמר, חוזר ואומר "אמת ויציב".
מאי טעמא?
קריאת שמע דרבנן,
קריאת שמע דרבנן - לקמן פריך לה:
אמת ויציב דאורייתא.
אמת ויציב דאורייתא היא - שמזכיר בה יציאת מצרים, דחיובא דאורייתא היא.
דכתיב, "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים" (דברים ט"ז, ג):
מתיב רב יוסף, (דברים ו, ז) "ובשכבך ובקומך"?
אמר ליה אביי, ההוא בדברי תורה כתיב.
תנן, "בעל קרי מהרהר בלבו, ואינו מברך, לא לפניה ולא לאחריה.
ועל המזון, מברך לאחריו, ואינו מברך לפניו".
ואי ס"ד, "אמת ויציב", דאורייתא, לברוך לאחריה?
מאי טעמא מברך?
אי משום יציאת מצרים? הא אדכר ליה בקריאת שמע?!
ונימא הא, ולא לבעי הא?
קריאת שמע עדיפא, דאית בה תרתי.
דאית בה תרתי - יציאת מצרים, ומלכות שמים:
ור' אלעזר אמר, ספק קרא קריאת שמע, ספק לא קרא, חוזר וקורא ק"ש.
חוזר וקורא קריאת שמע - קסבר, קריאת שמע דאורייתא היא:
ספק התפלל, ספק לא התפלל, אינו חוזר ומתפלל.
ורבי יוחנן אמר, ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו:
ולואי שיתפלל אדם כל היום - בהלכות גדולות פסק הלכה כרבי יוחנן בספק.
והלכה כשמואל, בודאי התפלל:
ואמר רב יהודה אמר שמואל, היה עומד בתפלה, ונזכר שהתפלל.
פוסק, ואפילו באמצע ברכה.
איני?
והאמר רב נחמן, "כי הוינן בי רבה בר אבוה, בען מיניה, 'הני בני בי רב דטעו, ומדכרי דחול בשבת, מהו שיגמרו?'"
מהו שיגמרו - את הברכה, אם נזכר באמצע הברכה, באחת מן הברכות שטעה:
ואמר לן, 'גומרין כל אותה ברכה'"?
הכי השתא?
התם גברא בר חיובא הוא, ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת.
אבל הכא, הא צלי ליה?!:
ואמר רב יהודה אמר שמואל, התפלל ונכנס לביהכ"נ, ומצא צבור שמתפללין.
אם יכול לחדש בה דבר, יחזור ויתפלל.
ואם לאו, אל יחזור ויתפלל.
וצריכא.
דאי אשמעינן קמייתא, ה"מ יחיד ויחיד,
יחיד ויחיד - כשהתפלל תחלה היה יחיד, וכששכח שהתפלל והתחיל להתפלל, היה ביחיד: