יג יַרְכִּבֵ֨הוּ֙ עַל־בָּ֣מֳתֵי אָ֔רֶץ {ס} וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י {ר}וַיֵּֽנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע {ס} וְשֶׁ֖מֶן מֵֽחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃ {ר}

(יג) ירכבהו על במותי ארץ - כל המקרא כתרגומו:

ירכבהו וגו' - על שם שארץ ישראל גבוה מכל הארצות:

ויאכל תנובת שדי - אלה פירות ארץ ישראל שקלים לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות:

וינקהו דבש מסלע - מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני, "הבא לי קציעות מן החביות". הלך ומצא הדבש צף על פיה. אמר לו, "זו של דבש הוא"! אמר לו, "השקע ידך לתוכה, ואתה מעלה קציעות מתוכה":

ושמן מחלמיש צור - אלו זיתים של גוש חלב:

במותי ארץ - לשון גבוה:

שדי - לשון שדה:

חלמיש צור - תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חַלָמִישׁ, (תהילים קיד, ח), וכשהוא דבוק, נקוד חַלְמִישׁ:

[סוטה יא, ב]

יד חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַֽחֲלֵ֣ב צֹ֗אן {ס} עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים {ר}בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים {ס} עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה {ר}וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃ {ס}

(יד) חמאת בקר וחלב צאן - זה היה בימי שלמה. שנאמר (מלכים א' ה, ג) "עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן":

עם חלב כרים - זה היה בימי עשרת השבטים. שנאמר (עמוס ו, ד) "ואוכלים כרים מצאן":

חלב כליות חיטה - זה היה בימי שלמה. שנאמר (מלכים א' ה, ב) "ויהי לחם שלמה" וגו':

ודם ענב תשתה חמר - בימי עשרת השבטים. (עמוס ו, ו) "השותים במזרקי יין":

חמאת בקר - הוא שומן הנקלט מעל גבי החלב:

וחלב צאן - חלב של צאן. וכשהוא דבוק נקוד חֲלֵב. כמו (שמות כג, יט) "בַּחֲלֵב אִמּוֹ":  

כרים - כבשים:

ואילים - כמשמעו:

בני בשן - שמנים היו:

כליות חיטה - חטים שמנים כחלב כליות, וגסין ככוליא:

ודם ענב - היה שותה יין טוב וטעם יין חשוב:

חמר - יין בלשון ארמי:

חמר - אין זה שם דבר, אלא לשון משובח בטעם. אינו"ש בלע"ז [יין טוב]. ועוד יש לפרש שני מקראות הללו אחר תרגום של אונקלוס: "אשרינון על תוקפי ארעא" וגו':

טו וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט {ר}שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ {ס} וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַּ עָשָׂ֔הוּ {ר}וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻֽׁעָתֽוֹ׃ {ס}

(טו) עבית - לשון עובי:

כשית - כמו כסית. לשון (איוב טו, כז), "כי כסה פניו בחלבו". כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ. וכן הוא אומר, (שם) "ויעש פימה עלי כסל":

כשית - יש לשון קל בלשון כסוי. כמו, (משלי יב, טז) "וכוסה קלון ערום". ואם כתב, "כשית", דגוש, היה נשמע כסית את אחרים. כמו, (איוב טו, כז) "כי כסה פניו": 

וינבל צור ישעתו - גנהו וביזהו. כמו שנאמר, (יחזקאל ח, טז) "אחוריהם אל היכל ה'" וגו'. אין לך נבול גדול מזה:

טז יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים {ר}בְּתֽוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃ {ס}

(טז) יקנאהו - הבעירו חמתו וקנאתו:

בתועבות - במעשים תעובים. כגון (ויקרא יח, כב) משכב זכור, וכשפים (דברים יח, יב), שנאמר בהם "תועבה":

יז יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַּ {ר}אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם {ס} חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ {ר}לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹֽתֵיכֶֽם׃ {ס}

(יז) לא אלה - כתרגומו, "דלית בהון צרוך". אלו היה בהם צורך, לא הייתה קנאה כפולה כמו עכשיו: 

חדשים מקרוב באו - אפילו האומות לא היו רגילים בהם. גוי שהיה רואה אותם, היה אומר זה צלם יהודי:

לא שערום אבתיכם - לא יראו מהם. לא עמידה שערתם מפניהם. דרך שערות האדם לעמוד מחמת יראה. כך נדרש בספרי. ויש לפרש עוד, "שערום", לשון (ישעיה יג, כא) "ושעירים ירקדו שם". "שעירים", הם שדים. לא עשו אבותיכם שעירים הללו:

יח צ֥וּר יְלָֽדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי {ר}וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹֽלְלֶֽךָ׃ {ס}

(יח) תשי - תשכח. ורבותינו דרשו: כשבא להיטיב לכם, אתם מכעיסין לפניו, ומתישים כחו מלהיטיב לכם:

אל מחוללך - מוציאך מרחם. לשון (תהילים כט, ט) "יחולל אילות". (שם מח, ז) "חיל כיולדה":

[ברכות ה, ב]