מ כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י {ס} וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָֽנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃ {ר}
(מ) כי אשא אל שמים ידי - כי בחרון אפי, אשא ידי אל עצמי בשבועה:
ואמרתי חי אנכי - לשון שבועה הוא. אני נשבע, "חי אנכי":
מא אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י {ס} וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י {ר}אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י {ס} וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃ {ר}
(מא) אם שנותי ברק חרבי - אם אשנן את להב חרבי. כמו, (יחזקאל כא, טו) "למען היות לה ברק" שפלנדו"ר [ברק]:
ותאחז במשפט ידי - להניח מידת רחמים באויבי שהרעו לכם. (זכריה א, טו) "אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה". דבר אחר, ותאחז ידי את מידת המשפט להחזיק בה ולנקום נקם:
אשיב נקם וגו' - למדו רבותינו באגדה, מתוך לשון המקרא שאמר "ותאחז במשפט ידי". לא כמידת בשר ודם מידת הקב"ה. מידת בשר ודם, זורק חץ ואינו יכול להשיבו. והקב"ה זורק חציו ויש בידו להשיבם, כאלו אוחזן בידו. שהרי ברק הוא חצו. ונאמר כאן, "ברק חרבי, ותאחז במשפט ידי". והמשפט הזה לשון פורענות הוא. בלע"ז יושטיצי"א [עונש] :
מב אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם {ס} וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר[1] {ר}מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה {ס} מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃ {ר}
(מב) אשכיר חצי מדם - האויב:
וחרבי תאכל בשר - בשרם:
מדם חלל ושביה - זאת תהיה להם מעון דם חללי ישראל ושביה. ששבו מהם:
מראש פרעות אויב - מפשע תחילת פרצות האויב. כי כשהקב"ה נפרע מן האומות, פוקד עליהם עוונם ועונות אבותיהם, מראשית פרצה שפרצו בישראל:
מג הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ {ס} כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם {ר}וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו {ס} וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃ {ר}{ש}
(מג) הרנינו גויים עמו - לאותו הזמן ישבחו האומות את ישראל. ראו מה שבחה של אומה זו, שדבקו בהקב"ה בכל התלאות שעברו עליהם ולא עזבוהו, יודעים היו בטובו ובשבחו:
כי דם עבדיו יקום - שפיכות דמיהם כמשמעו:
ונקם ישיב לצריו - על הגזל ועל החמס. כענין שנאמר, (יואל ד, יט) "מצרים לשמה תהיה ואדום למדבר שממה תהיה מחמס בני יהודה". ואומר, (עובדיה א, י) "מחמס אחיך יעקב "וגו':
וכפר אדמתו עמו - ויפייס אדמתו ועמו, על הצרות שעברו עליהם, ושעשה להם האויב:
וכפר - לשון רצוי ופיוס. כמו, (בראשית לב, כא) "אכפרה פניו", "אנחיניה לרוגזיה":
וכפר אדמתו - ומה היא אדמתו?
עמו. כשעמו מתנחמים, ארצו מתנחמת. וכן הוא אומר, (תהילים פה, ב) "רצית ה' ארצך". במה רצית ארצך? שבת שבות יעקב. בפנים אחרים היא נדרשת בספרי. ונחלקו בה ר' יהודה ור' נחמיה: ר' יהודה דורש כולה כנגד ישראל. ור' נחמיה דורש כולה כנגד האומות. רבי יהודה דורשה כלפי ישראל. "אמרתי אפאיהם", כמו שפירשתי עד "ולא ה' פעל כל זאת". "כי גוי אובד עצות המה", אבדו תורתי שהיא להם עצה נכונה. "ואין בהם תבונה", להתבונן, "איכה ירדוף אחד מן האומות אלף" מהם, "אם לא כי צורם מכרם". "כי לא כצורנו צורם", הכל כמו שפירשתי עד תכליתו. ור' נחמיה דורשה כלפי האומות. "כי גוי אבד עצות המה", כמו שפירשתי תחלה, עד ואויבינו פלילים.
כי מגפן סדום גפנם - של אומות:
ומשדמת עמורה וגו' - ולא ישימו לבם לתלות הגדולה בי.
ענבמו ענבי רוש - הוא שאמר, "לולי כעס אויב", אגור על ישראל להרעילם ולהמרירם. לפיכך, "אשכלות מרורות למו", להלעיט אותם על מה שעשו לבני.
חמת תנינם יינם - מוכן להשקותם על מה שעושין להם.
כמוס עמדי - אותו הכוס, שנאמר, (תהילים עה, ט) "כי כוס ביד ה'" וגו'.
לעת תמוט רגלם - כענין שנאמר, (ישעיה כו, ו) "תרמסנה רגל".
כי ידין ה' עמו - בלשון זה משמש, "כי ידין", בלשון דהא. ואין ידין לשון יסורין, אלא כמו, כי יריב את ריבם מיד עושקיהם.
כי יראה כי אזלת יד וגו'. ואמר אי אלוהימו - האויב יאמר, "אי אלוהימו", של ישראל. כמו שאמר טיטוס הרשע, כשגדר את הפרכת. כענין שנאמר, (מיכה ז, י) "ותרא אויבתי ותכסה בושה האומרה אלי איו ה' אלוהיך".
ראו עתה כי אני וגו' - אז יגלה הקב"ה ישועתו. ויאמר, "ראו עתה כי אני אני הוא", מאתי באת עליהם הרעה, ומאתי תבא עליהם הטובה.
ואין מידי מציל - מי שיציל אתכם מן הרעה אשר אביא עליכם.
כי אשא אל שמים ידי - כמו כי נשאתי. תמיד אני משרה מקום שכינתי בשמים. כתרגומו. אפילו חלש למעלה וגבור למטה, אימת העליון על התחתון, וכל שכן שגיבור למעלה וחלש מלמטה:
ידי - מקום שכינתי. כמו, (במדבר ב, יז) "איש על ידו", והיה בידי להיפרע מכם. אבל, אמרתי שחי אנכי לעולם, איני ממהר לפרוע, לפי שיש לי שהות בדבר, כי אני חי לעולם. ובדורות אחרונים אני נפרע מהם, והיכולת בידי להיפרע מן המתים ומן החיים. מלך בשר ודם שהוא הולך למות, ממהר נקמתו להיפרע בחייו, כי שמא ימות הוא או אויבו, ונמצא שלא ראה נקמתו ממנו. אבל אני, "חי לעולם". ואם ימותו הם ואיני נפרע בחייהם, אפרע במותם.
אם שנותי ברק חרבי - הרבה אם יש שאינם תלויין. כשאשנן ברק חרבי ותאחז במשפט ידי וכו'. כמו שפירשתי למעלה: