א וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃
(א) אחר הדברים האלה - יש מרבותינו אומרים, אחר דבריו של שטן. שהיה מקטרג ואומר, "מכל סעודה שעשה אברהם, לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד". אמר לו, "כלום עשה אלא בשביל בנו. אילו הייתי אומר לו, 'זבח אותו לפני', לא היה מעכב". ויש אומרים, אחר דבריו של ישמעאל, שהיה מתפאר על יצחק שמל בן שלש עשרה שנה ולא מיחה. אמר לו יצחק, "באבר אחד אתה מיראני! אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב":
הנני - כך היא ענייתם של חסידים. לשון ענוה הוא. ולשון זימון:
(ב) קח נא - אין נא אלא לשון בקשה. אמר לו, בבקשה ממך עמוד לי בזה הניסיון. שלא יאמרו "הראשונות לא היה בהן ממש":
את בנך - אמר לו, שני בנים יש לי. אמר לו, "את יחידך". אמר לו, "זה יחיד לאמו וזה יחיד לאמו". אמר לו, "אשר אהבת". אמר לו, "שניהם אני אוהב". אמר לו, "את יצחק". ולמה לא גילה לו מתחילה? שלא לערבבו פתאום, ותזוח דעתו עליו, ותיטרף. וכדי לחבב עליו את המצווה. וליתן לו שכר על כל דבור ודבור:
ארץ המוריה - ירושלים. וכן בדברי הימים, (ב' ג, א) "לבנות את בית ה' בירושלים בהר המוריה". ורבותינו פירשו, על שם שמשם הוראה יוצאה לישראל. ואונקלוס תרגמו, על שם עבודת הקטורת. שיש בו מור נרד, ושאר בשמים:
והעלהו - לא אמר לו שחטהו. לפי שלא היה חפץ הקב"ה לשחטו, אלא שיעלהו להר לעשותו עולה. ומשהעלהו אמר לו הורידהו:
אחד ההרים - הקב"ה מתהא הצדיקים, ואחר כך מגלה להם. וכל זה כדי להרבות שכרן. וכן (לעיל יב, א), "אל הארץ אשר אראך". וכן ביונה, (ג, ב) "וקרא אליה את הקריאה":
ג וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר[3] וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ[4] וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָֽאֱלֹהִֽים׃
(ג) וישכם - נזדרז למצווה:[5]
ויחבש - הוא בעצמו, ולא ציווה לאחד מעבדיו. שהאהבה מקלקלת השורה:
את שני נעריו - ישמעאל ואליעזר. שאין אדם חשוב רשאי לצאת לדרך בלא שני אנשים. שאם יצטרך האחד לנקביו ויתרחק, יהיה השני עמו:
ויבקע - תרגומו: "וצלח". כמו, (ש"ב יט, יח) "וצלחו הירדן", לשון ביקוע. פינדר"א בלעז [לחטוב]:
(ד) ביום השלישי - למה איחר מלהראותו מיד? כדי שלא יאמרו, "הממו וערבבו פתאום, וטרד דעתו, ואילו היה לו שהות להימלך אל לבו, לא היה עושה":
וירא את המקום - ראה ענן קשור על ההר:
(ה) עד כה - כלומר דרך מועט למקום אשר לפנינו. ומדרש אגדה. אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום, (לעיל טו, ה) "כה יהיה זרעך":
ונשובה - נתנבא שישובו שניהם:
(ו) המאכלת - סכין. על שם שאוכלת את הבשר. כמה דתימא, (דברים לב, מב) "וחרבי תאכל בשר". ושמכשרת בשר לאכילה. דבר אחר, זאת נקראת "מאכלת", על שם שישראל אוכלים מתן שכרה:
וילכו שניהם יחדיו - אברהם שהיה יודע שהולך לשחוט את בנו, היה הולך ברצון ושמחה, כיצחק שלא היה מרגיש בדבר:
ח וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃
(ח) יראה לו השה - כלומר "יראה" ויבחר "לו השה". ואם אין שה "לעולה", "בני". ואף על פי שהבין יצחק שהוא הולך לישחט. "וילכו שניהם יחדו", בלב שווה:
(ט) ויעקד - ידיו ורגליו מאחוריו. הידיים והרגלים ביחד, היא עקידה. והוא לשון, (להלן ל, לט) "עקודים", שהיו קרסוליהם לבנים, מקום שעוקדין אותן בו, היה ניכר:
יא וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃
(יא) אברהם אברהם - לשון חבה הוא, שכופל את שמו:
(יב) אל תשלח - לשחוט. אמר לו: אם כן לחנם באתי לכאן. אעשה בו חבלה, ואוציא ממנו מעט דם. אמר לו: "אל תעש לו מאומה", אל תעש בו מום:
כי עתה ידעתי - אמר רבי אבא: אמר לו אברהם: "אפרש לפניך את שיחתי. אתמול אמרת לי, (לעיל כא, יב) "כי ביצחק יקרא לך זרע". וחזרת ואמרת, (שם כב, ב) "קח נא את בנך". עכשיו אתה אומר לי, "אל תשלח ידך אל הנער"?!" אמר לו הקב"ה, (תהילים פט, לה) "לא אחלל בריתי, ומוצא שפתי לא אשנה". כשאמרתי לך "קח", "מוצא שפתי לא אשנה". לא אמרתי לך, "שחטהו", אלא "העלהו". אסקתיה, אחתיה:
כי עתה ידעתי - מעתה יש לי מה להשיב, לשטן ולאומות התמהים, מה היא חבתי אצלך? יש לי פתחון פה עכשיו. שרואים, "כי ירא אלהים אתה":
(יג) והנה איל - מוכן היה לכך מששת ימי בראשית:
אחר - אחרי שאמר לו המלאך (לעיל פסוק יב) "אל תשלח ידך", ראהו כשהוא נאחז. והוא שמתרגמינן: "וזקף אברהם עינוהי, בתר אלין":
בסבך - אילן:
בקרניו - שהיה רץ אצל אברהם. והשטן סובכו ומערבבו באילנות, כדי לעכבו:
תחת בנו - מאחר שכתוב, "ויעלהו לעולה", לא חסר המקרא כלום. מהו תחת בנו? על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר, יהי רצון שתהא זו, כאלו היא עשויה בבני. כאלו בני שחוט. כאלו דמו זרוק. כאלו הוא מופשט. כאלו הוא נקטר ונעשה דשן:
(יד) ה' יראה - פשוטו, כתרגומו. ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה, להשרות בו שכינתו, ולהקריב כאן קרבנות:
אשר יאמר היום - שיאמרו לימי הדורות, עליו, בהר זה, "יראה" הקב"ה לעמו:
היום - הימים העתידין. כמו, "עד היום הזה", שבכל המקרא. שכל הדורות הבאים הקוראים את המקרא הזה, אומרים, עד היום הזה, על היום שעומדים בו. ומדרש אגדה: "ה' יראה", עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה, ולהצילם מן הפורענות. כדי שיאמר "היום" הזה בכל הדורות הבאים, "בהר ה' יראה", אפרו של יצחק, צבור ועומד לכפרה:
טז וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי[10] נְאֻם־יְהוָ֑ה[11] כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֨יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ׃
יז כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָֽרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙[12] כְּכֽוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם[13] וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹֽיְבָֽיו׃
(יז) ברך אברכך - אחת לאב ואחת לבן:
והרבה ארבה - אחת לאב ואחת לבן:
יט וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּֽלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ {פ}
(יט) וישב אברהם בבאר שבע - לא ישיבה ממש. שהרי בחברון היה יושב. שתים עשרה שנים לפני עקידתו של יצחק, יצא מבאר שבע והלך לו לחברון. כמו שנאמר, (לעיל כא, לד) "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים". מרובים משל חברון הראשונים. והם עשרים ושש שנה. כמו שפירשנו למעלה (כא, לד):[15]
(כ) אחרי הדברים האלה ויגד וגו' - בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר: "אילו היה בני שחוט, כבר היה הולך בלא בנים. היה לי להשיאו אשה, מבנות ענר אשכול וממרא". בשרו הקב"ה, שנולדה רבקה בת זוגו. וזהו, "אחרי הדברים האלה", הרהורי דברים, שהיו על ידי עקידה:
גם היא - אף היא השוותה משפחותיה, למשפחות אברהם, שתים עשרה. מה אברהם, שנים עשר שבטים שיצאו מיעקב, שמונה בני הגבירות, וארבעה בני שפחות. אף אלו, שמונה בני גבירות, וארבעה בני פילגש:
כב וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲז֔וֹ וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל׃
כג וּבְתוּאֵ֖ל יָלַ֣ד אֶת־רִבְקָ֑ה שְׁמֹנָ֥ה אֵ֨לֶּה֙ יָֽלְדָ֣ה מִלְכָּ֔ה לְנָח֖וֹר אֲחִ֥י אַבְרָהָֽם׃
(כג) ובתואל ילד את רבקה - כל היחוסין הללו לא נכתבו אלא בשביל פסוק זה.
כד וּפִֽילַגְשׁ֖וֹ וּשְׁמָ֣הּ רְאוּמָ֑ה וַתֵּ֤לֶד גַּם־הִוא֙ אֶת־טֶ֣בַח וְאֶת־גַּ֔חַם וְאֶת־תַּ֖חַשׁ וְאֶֽת־מַעֲכָֽה׃ {פ}