ח וַֽאֲלֵהֶ֣ם תֹּאמַ֔ר אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן־הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר־יַֽעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ־זָֽבַח׃

(ח) אשר יעלה עלה - לחייב על המקטיר איברים בחוץ כשוחט בחוץ. שאם שחט אחד והעלה חברו, שניהם חייבין:

ט וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַֽעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַֽיהוָ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵֽעַמָּֽיו׃

(ט) ונכרת - זרעו נכרת וימיו נכרתין:

י וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל־דָּ֑ם וְנָֽתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֨פֶשׁ֙ הָֽאֹכֶ֣לֶת אֶת־הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃

(י) כל דם - לפי שנאמר, [פסוק יא] "בנפש יכפר", יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים? תלמוד לומר: "כל דם":

ונתתי פני - פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי ועוסק בו:

יא כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֮ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַֽאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר׃

(יא) כי נפש הבשר - של כל בריה בדם היא תלויה, ולפיכך "נתתיו" "על המזבח לכפר" על נפש האדם. תבוא נפש ותכפר על הנפש:

יב עַל־כֵּ֤ן אָמַ֨רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתֽוֹכְכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם׃

(יב) כל נפש מכם - להזהיר גדולים על הקטנים:

יג וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵֽאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּֽעָפָֽר׃

(יג) אשר יצוד - אין לי אלא ציד, אווזין ותרנגולין מנין? תלמוד לומר: "ציד", מכל מקום. אם כן למה נאמר אשר יצוד? שלא יאכל בשר אלא בהזמנה הזאת: [היינו שלא יאכל בשר לרב, אלא כאילו הוא צריך להתאמץ לצודו לפני שאוכלו]

אשר יאכל - פרט לטמאים:

[תלמוד סוטה טז,א]

יד כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֮ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹֽכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת׃

(יד) דמו בנפשו הוא - דמו הוא לו במקום הנפש, שהנפש תלוויה בו:

כי נפש כל בשר דמו הוא - הנפש היא הדם. דם ובשר לשון זכר. נפש לשון נקבה:

טו וְכָל־נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּֽאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃

(טו) אשר תאכל נבלה וטרפה - בנבלת עוף טהור דבר הכתוב, שאין לה טומאה אלא בשעה שנבלעת בבית הבליעה. ולמדך כאן שמטמאה באכילתה, ואינה מטמאה במגע. וטרפה האמורה כאן לא נכתבה אלא לדרוש. וכן שנינו: "יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בבית הבליעה? תלמוד לומר: 'טרפה', מי שיש במינו טרפה, יצא עוף טמא שאין במינו טרפה":

טז וְאִם֙ לֹ֣א יְכַבֵּ֔ס וּבְשָׂר֖וֹ לֹ֣א יִרְחָ֑ץ וְנָשָׂ֖א עֲוֹנֽוֹ׃ {פ}

(טז) ונשא עונו - אם יאכל קדש או יכנס למקדש, חייב על טומאה זו ככל שאר טומאות:

ובשרו לא ירחץ ונשא עונו - על רחיצת גופו, ענוש כרת. ועל כבוס בגדים, במלקות. 

ויקרא פרק יח

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃

ב דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָֽמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃

(ב) אני ה' אלהיכם - אני הוא שאמרתי בסיני (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלהיך", וקבלתם עליכם מלכותי, מעתה קבלו גזרותי. רבי אומר: גלוי וידוע לפניו שסופן לנתק בעריות בימי עזרא, לפיכך בא עליהם בגזירה, "אני ה' אלהיכם", דעו מי גוזר עליכם, דיין להיפרע ונאמן לשלם שכר:

[ביאור]

ג כְּמַֽעֲשֵׂ֧ה אֶֽרֶץ־מִצְרַ֛יִם אֲשֶׁ֥ר יְשַׁבְתֶּם־בָּ֖הּ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֑וּ וּכְמַֽעֲשֵׂ֣ה אֶֽרֶץ־כְּנַ֡עַן אֲשֶׁ֣ר אֲנִי֩ מֵבִ֨יא אֶתְכֶ֥ם שָׁ֨מָּה֙ לֹ֣א תַֽעֲשׂ֔וּ וּבְחֻקֹּֽתֵיהֶ֖ם לֹ֥א תֵלֵֽכוּ׃

(ג) כמעשה ארץ מצרים - מגיד שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות. ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל:

אשר אני מביא אתכם שמה - מגיד שאותן עממין שכבשו ישראל מקולקלים יותר מכולם:

ובחקתיהם לא תלכו - מה הניח הכתוב שלא אמר? אלא אלו נמוסות שלהן, דברים החקוקין להם, כגון טרטיאות ואצטדיאות. רבי מאיר אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים:

[שו"ע אדה"ז סי' תרה, ב]

ד אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּֽעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃

(ד) את משפטי תעשו - אלו דברים האמורים בתורה במשפט, שאלו לא נאמרו, היו כדאי לאמרן:

ואת חקתי תשמורו - דברים שהם גזירת המלך, שיצר הרע משיב עליהם, למה לנו לשומרן? ואומות העולם משיבין עליהם. כגון: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וטהרת מי חטאת. לכך נאמר, "אני ה'" גזרתי עליכם, אי אתם רשאים להיפטר:

ללכת בהם - אל תפטר מתוכם, שלא תאמר: "למדתי חכמת ישראל, אלך ואלמד חכמת האומות":

ה וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָֽאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃ {ס}

(ה) ושמרתם את חקתי וגו' - לרבות שאר דקדוקי הפרשה, שלא פרט הכתוב בהם. דבר אחר: ליתן שמירה ועשייה לחוקים, ושמירה ועשייה למשפטים. לפי שלא נתן אלא עשייה למשפטים ושמירה לחוקים:

וחי בהם - לעולם הבא. שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת:

אני ה' - נאמן לשלם שכר: