א וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּהַ֥ר סִינַ֖י לֵאמֹֽר׃

(א) בהר סיני - "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?  והלא כל המצוות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". כך שנויה בתורת כהנים.

ונראה לי שכך פירושה: לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו, שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני. ובא הכתוב ולמד כאן, על כל דבור שנדבר למשה, שמסיני היו כולם, כללותיהן ודקדוקיהן. וחזרו ונשנו בערבות מואב:

[ביאור]

ב דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָֽמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּ֤י תָבֹ֨אוּ֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְשָֽׁבְתָ֣ה הָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָֽה׃

(ב) שבת לה' - לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית:

[רמב"ם ספר המצוות מ"ע קל"ה] [רש"י דברים לב, לו]

ג שֵׁ֤שׁ שָׁנִים֙ תִּזְרַ֣ע שָׂדֶ֔ךָ וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְמֹ֣ר כַּרְמֶ֑ךָ וְאָֽסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבֽוּאָתָֽהּ׃

ד וּבַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֗ת שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ יִֽהְיֶ֣ה לָאָ֔רֶץ שַׁבָּ֖ת לַֽיהוָ֑ה שָֽׂדְךָ֙ לֹ֣א תִזְרָ֔ע^[1] וְכַרְמְךָ֖ לֹ֥א תִזְמֹֽר׃

(ד) יהיה לארץ - לשדות ולכרמים:

לא תזמר - שקוצצין זמורותיה. ותרגומו: לא תכסח. ודומה לו (ישעיה לג יב) "קוצים כסוחים". (תהילים פ יז) "שרופה באש כסוחה":

ה אֵ֣ת סְפִ֤יחַ קְצִֽירְךָ֙ לֹ֣א תִקְצ֔וֹר וְאֶת־עִנְּבֵ֥י נְזִירֶ֖ךָ לֹ֣א תִבְצֹ֑ר שְׁנַ֥ת שַׁבָּת֖וֹן יִֽהְיֶ֥ה לָאָֽרֶץ׃

(ה) את ספיח קצירך - אפילו לא זרעתה והיא צמחה מן הזרע שנפל בה בעת הקציר, הוא קרוי ספיח:

לא תקצור - להיות מחזיק בו כשאר קציר, אלא הפקר יהיה לכל:

נזירך - שהנזרת והפרשת בני אדם מהם ולא הפקרתם:

לא תבצר - אותם אינך בוצר, אלא מן המופקר:

[רמב"ם ספר המצוותמ"ע קל"ד]

ו וְ֠הָֽיְתָה שַׁבַּ֨ת הָאָ֤רֶץ לָכֶם֙ לְאָכְלָ֔ה לְךָ֖ וּלְעַבְדְּךָ֣ וְלַֽאֲמָתֶ֑ךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ֙ וּלְתוֹשָׁ֣בְךָ֔ הַגָּרִ֖ים עִמָּֽךְ׃

(ו) והייתה שבת הארץ וגו' - אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שווים בה, אתה ושכירך ותושבך:

שבת הארץ לכם לאכלה - מן השבות אתה אוכל, ואי אתה אוכל מן השמור:

לך ולעבדך ולאמתך - לפי שנאמר (שמות כג יא) "ואכלו אביוני עמך", יכול יהיו אסורים באכילה לעשירים? תלמוד לומר: "לך ולעבדך ולאמתך", הרי בעלים ועבדים ושפחות אמורים כאן:

ולשכירך ולתושבך - אף הגויים:

ז וְלִ֨בְהֶמְתְּךָ֔ וְלַֽחַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּאַרְצֶ֑ךָ תִּֽהְיֶ֥ה כָל־תְּבֽוּאָתָ֖הּ לֶֽאֱכֹֽל׃ {ס}

(ז) ולבהמתך ולחיה - אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן, שמזונותיה עליך. מה תלמוד לומר "ולבהמתך"? מקיש בהמה לחיה. כל זמן שחיה אוכלת מן השדה האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית:

ח וְסָֽפַרְתָּ֣ לְךָ֗ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת שָׁנִ֔ים שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְהָי֣וּ לְךָ֗ יְמֵי֙ שֶׁ֚בַע שַׁבְּתֹ֣ת הַשָּׁנִ֔ים תֵּ֥שַׁע וְאַרְבָּעִ֖ים שָׁנָֽה׃

(ח) שבתת שנים - שמטות שנים. יכול יעשה שבע שנים רצופות שמטה ויעשה יובל אחריהם? תלמוד לומר: "שבע שנים שבע פעמים". הוי אומר כל שמטה ושמטה בזמנה:

והיו לך ימי שבע וגו' - מגיד לך שאף על פי שלא עשית שמטות, עשה יובל לסוף מ"ט שנה. ופשוטו של מקרא, יעלה לך חשבון שנות השמטות למספר מ"ט:

[רמב"ם ספר המצוות מע קמ]

ט וְהַֽעֲבַרְתָּ֞ שׁוֹפַ֤ר תְּרוּעָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִעִ֔י בֶּֽעָשׂ֖וֹר לַחֹ֑דֶשׁ בְּיוֹם֙ הַכִּפֻּרִ֔ים תַּֽעֲבִ֥ירוּ שׁוֹפָ֖ר בְּכָל־אַרְצְכֶֽם׃

(ט) והעברת - לשון (שמות לו ו) "ויעבירו קול במחנה", לשון הכרזה:

ביום הכיפורים - ממשמע שנאמר ביום הכיפורים איני יודע שהוא בעשור לחדש, אם כן למה נאמר בעשור לחדש? אלא לומר לך תקיעת עשור לחדש דוחה שבת בכל ארצכם, ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם, אלא בבית דין בלבד:

[רמב"ם ספר המצוות מע קלז]

י וְקִדַּשְׁתֶּ֗ם אֵ֣ת שְׁנַ֤ת הַֽחֲמִשִּׁים֙ שָׁנָ֔ה וּקְרָאתֶ֥ם דְּר֛וֹר בָּאָ֖רֶץ לְכָל־יֹֽשְׁבֶ֑יהָ יוֹבֵ֥ל הִוא֙ תִּֽהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם וְשַׁבְתֶּ֗ם אִ֚ישׁ אֶל־אֲחֻזָּת֔וֹ וְאִ֥ישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ תָּשֻֽׁבוּ^[2]׃

(י) וקדשתם - בכניסתה מקדשין אותה בבית דין ואומרים מקודשת השנה:

וקראתם דרור - לעבדים, בין נרצע, בין שלא כלו לו שש שנים משנמכר. אמר ר' יהודה: מהו לשון דרור? כמדייר בי דיירא ומסחר בכל מדינה וכו', שדר בכל מקום שהוא רוצה, ואינו ברשות אחרים:

יובל הוא - שנה זאת מובדלת משאר שנים בנקיבת שם לה לבדה. ומה שמה? יובל שמה, על שם תקיעת שופר:

ושבתם איש אל אחזתו - שהשדות חוזרות לבעליהן:

ואיש אל משפחתו תשבו - לרבות את הנרצע:

[רש"י דברים טו, יז] [רש"י שמות כא, ו] [רמב"ם ספר המצוות מע קלז] [רמב"ם ספר המצוות מ"ע קל"ו]

יא יוֹבֵ֣ל הִ֗וא שְׁנַ֛ת הַֽחֲמִשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה תִּֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם לֹ֣א תִזְרָ֔עוּ וְלֹ֤א תִקְצְרוּ֙ אֶת־סְפִיחֶ֔יהָ וְלֹ֥א תִבְצְר֖וּ אֶת־נְזִרֶֽיהָ׃

(יא) יובל הוא שנת החמישים שנה - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "וקידשתם" וגו', כדאיתא בראש השנה (ח ב) ובתורת כהנים:

את נזריה - את הענבים המשומרים. אבל בוצר אתה מן המופקרים. כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל. נמצאו שתי שנים קדושות סמוכות זו לזו. שנת מ"ט שמטה, ושנת החמישים יובל:

[ספר המצוות מל"ת רכד]  [ספר המצוות מל"ת רכה] [ספר המצוות מל"ת רכו]

יב כִּ֚י יוֹבֵ֣ל הִ֔וא קֹ֖דֶשׁ תִּֽהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִ֨ן־הַשָּׂדֶ֔ה תֹּֽאכְל֖וּ אֶת־תְּבֽוּאָתָֽהּ׃

(יב) קדש תהיה לכם - תופסת דמיה כהקדש. יכול תצא היא לחולין? תלמוד לומר: "תהיה", בהוויתה תהא:

מן השדה תאכלו - על ידי השדה אתה אוכל מן הבית, שאם כלה לחיה מן השדה אתה צריך לבער מן הבית, כשם שנאמר בשביעית כך נאמר ביובל:

[רמב"ם ספר המצוות מ"ע קל"ו]

יג בִּשְׁנַ֥ת הַיּוֹבֵ֖ל הַזֹּ֑את תָּשֻׁ֕בוּ אִ֖ישׁ אֶל־אֲחֻזָּתֽוֹ׃

(יג) תשבו איש אל אחזתו - והרי כבר נאמר (פסוק י) "ושבתם איש אל אחזתו"? אלא לרבות המוכר שדהו ועמד בנו וגאלה, שחוזרת לאביו ביובל:

[רמב"ם ספר המצוות מ"ע קל"ח]