יד וְכִֽי־תִמְכְּר֤וּ מִמְכָּר֙ לַֽעֲמִיתֶ֔ךָ א֥וֹ קָנֹ֖ה מִיַּ֣ד עֲמִיתֶ֑ךָ אַל־תּוֹנ֖וּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִֽיו׃

(יד) וכי תמכרו וגו' - לפי פשוטו' כמשמעו. ועוד יש דרשה, מנין כשאתה מוכר, מכור לישראל חברך? תלמוד לומר, "וכי תמכרו ממכר, לעמיתך" מכור. ומנין שאם באת לקנות, קנה מישראל חברך? תלמוד לומר, "או קנה מיד עמיתך":

אל תונו - זו אונאת ממון:

[ספר המצוות להרמב"ם, מל"ת המצווה המשלימה ר"נ] [ספר המצוות להרמב"ם, מ"ע המצווה הרמ"ה] [ספר המצוות ל"ת רנ"ג]

טו בְּמִסְפַּ֤ר שָׁנִים֙ אַחַ֣ר הַיּוֹבֵ֔ל תִּקְנֶ֖ה מֵאֵ֣ת עֲמִיתֶ֑ךָ בְּמִסְפַּ֥ר שְׁנֵֽי־תְבוּאֹ֖ת יִמְכָּר־לָֽךְ׃

(טו) במספר שנים אחר היובל תקנה - זהו פשוטו, ליישב מקרא על אופניו. על האונאה בא להזהיר. כשתמכור או תקנה קרקע, דע כמה שנים יש עד היובל. ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות, ימכור המוכר ויקנה הקונה. שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל. ואם יש שנים מועטות, וזה מוכרה בדמים יקרים, הרי נתאנה לוקח. ואם יש שנים מרובות, ואכל ממנה תבואות הרבה, ולקחה בדמים מועטים, הרי נתאנה מוכר. לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. וזהו שנאמר, "במספר שני תבואות יימכר לך", לפי מנין שני התבואות, שתהא עומדת ביד הלוקח, תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן, שהמוכר שדהו, אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים. שתעמוד שתי שנים ביד הלוקח, מיום ליום. ואפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים. כגון, שמכרה לו בקמותיה. ו"שָׁנִי" אינו יוצא מפשוטו, כלומר, מספר שנים של תבואות, ולא של שידפון. ומעוט "שָׁנִים" שְׁנַיִם:

[רש"י ויקרא כו, לה]