כה כִּֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָכַ֖ר מֵֽאֲחֻזָּת֑וֹ וּבָ֤א גֹֽאֲלוֹ֙ הַקָּרֹ֣ב אֵלָ֔יו וְגָאַ֕ל אֵ֖ת מִמְכַּ֥ר אָחִֽיו׃

(כה) כי ימוך אחיך ומכר - מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני:

מאחזתו - ולא כולה. למד דרך ארץ שישייר שדה לעצמו:

וגאל את ממכר אחיו - ואין הלוקח יכול לעכב:

כו וְאִ֕ישׁ כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־לּ֖וֹ גֹּאֵ֑ל וְהִשִּׂ֣יגָה יָד֔וֹ וּמָצָ֖א כְּדֵ֥י גְאֻלָּתֽוֹ׃

(כו) ואיש כי לא יהיה לו גאל - וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים? אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו:

 כז וְחִשַּׁב֙ אֶת־שְׁנֵ֣י מִמְכָּר֔וֹ וְהֵשִׁיב֙ אֶת־הָ֣עֹדֵ֔ף לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֣ר מָֽכַר־ל֑וֹ וְשָׁ֖ב לַֽאֲחֻזָּתֽוֹ׃

(כז) וחשב את שני ממכרו - "כמה שנים היו עד היובל?" כך וכך. "ובכמה מכרתיה לך?" בכך וכך. "עתיד היית להחזירה ביובל". נמצאת קונה מספר התבואות כפי חשבון של כל שנה. "אכלת אותה שלוש שנים או ארבע. הוצא את דמיהן מן החשבון, וטול את השאר". וזהו והשיב את העדף - בדמי המיקח על האכילה שאכלה, ויתנם ללוקח:

לאיש אשר מכר לו - המוכר הזה, שבא לגאלה:

כח וְאִ֨ם לֹֽא־מָצְאָ֜ה יָד֗וֹ דֵּי֮ הָשִׁ֣יב לוֹ֒ וְהָיָ֣ה מִמְכָּר֗וֹ בְּיַד֙ הַקֹּנֶ֣ה אֹת֔וֹ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיּוֹבֵ֑ל וְיָצָא֙ בַּיֹּבֵ֔ל וְשָׁ֖ב לַֽאֲחֻזָּתֽוֹ׃ {ס}

(כח) די השיב לו - מכאן שאינו גואל לחצאין: 

עד שנת היובל - שלא יכנס לתוך אותה שנה כלום, שהיובל משמט בתחילתו: