video part 1 video part 2 video part 3
כה תברכו את בני ישראל אמור להם יברכך ה' כו' יאר ה' כו' ישא ה' כו'.
הנה ארז"ל: (פ"ג דברכות ד"כ ע"ב) אמרו מה"ש לפני הקב"ה כתיב בתורה אשר לא ישא פנים כו' ואתה נושא פנים לישראל דכתיב: ישא ה' פניו אליך. אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך והם מדקדקים על עצמם עד כזית כו'. (וכ"ה ברבות נשא פי"א). וצריך להבין ענין זה שבשביל הדקדוק שמדקדקים עד כזית יש נשיאת פנים למעלה?
וגם להבין המשך הברכות הללו דלכאורה אין להם סדר?
אך הנה צריך להקדים ביאור ענין בהמ"ז ולמה צריכין שביעה מן התורה?
והענין הוא כי הנה כתיב: וברכת את ה' - א"ת דייקאץ והן האותיות שמא' ועד תי"ו.
דהנה כל הדברים נבראו באותיות. שבעשרה מאמרות נברא העולם והאותיות שבע"מ הן הן חיות כל הדברים וקיומם והתהוותם מאין ליש ע"י צירופי אותיות וחלופים ותמורות כו'.
וגם נפש האדם היא מלאה אותיות: כי אתה נפחת בי, וכתיב: ויפח באפיו נשמת חיים, והיינו ברוח פיו ית' כי וברוח פיו כל צבאם ורוח פיו ית' הוא המהוה את הכל ע"י בחי' אותיות.והן האותיות שבע"מ.
והנה כתיב: ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים כו' שהוא קרא והמשיך שמותיהן שהם צירופי אותיות שבע"מ שבהם נבראו מההעלם אל הגילוי להיות בהם גילוי החיות מרוח פיו ית' כדי להעלותן ולקשרן במקורן. כי עלייתן והתקשרותן במקורן הוא ע"י האדם שהוא הראש לכל בחי' הדצ"ח*, והוא הממשיך גילוי חיותן ממקור החיות מרוח פיו ית' (ועיין מענין ויקרא האדם שמות ברבות בראשית פי"ז ור"פ חקת) ולכן על כל מוצא פי ה' יחיה האדם שמוצא פי ה' שבמאכל הן האותיות שבו שיצאו מפי ה' הוא רוח פיו ית'
(עבמ"ש בביאור ע"פ ונתתי לך מהלכים מענין שיש ב' בחינות בהאותיות היינו א' האותיות שיצאו מפי ה' והב' אותן שבמקורן, כמו עד"מ כח הדבור שבאדם כו' ושכמ"כ יש ב' בחינות אלו באותיות המחשבה כו' ע"ש. וא"כ מש"כ שבו ועל ידו יבואו לשרשן ומקורן בחינת פי ה' בעצמו היינו שיבואו לשרש ומקור האותיות כמו שהן במקורן ועיין בסש"ב פ"כ ופכ"א)
להחיות את האדם בכדי שבו ועל ידו יבואו לשרשן ומקורן בחי' פי ה' בעצמו שעליו אמרו והלא במאמר אחד יכול להבראות הוא המאמר הכולל כל הע"מ וממנו נמשכו ונתחלקו ע"מ פרטים וע"י האדם באים למאמר הכולל. כי הוא הממשיך להם הגילוי משם. וזהו וברכת א"ת דהיינו להמשיך הגילוי משרש בחי' אותיות מרוח פיו ית' כדי שעי"ז יתעלו ויתקשרו במקורן (וע' בזהר ויגש דר"ז ע"ב ודף ר"ח ע"א ובפ ' תרומה):
ב אך הנה כח זה, להמשכה זו התלויה באדם - היינו ע"י מלחמת האדם בנפשו הבהמית. כי הנה לחם הוא מלשון: אז לחם שערים (שופטים ה' ח'[1]) - שפירושו הוא לשון מלחמה. וכמ"ש: (בזהר בלק דקפ"ח ב') נהמא על פום חרבא ייכול, והיינו ע"י התפלה, כי שעת צלותא שעת קרבא. וכמ"ש: רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם.[2]
ולכן כתיב תחלה: לאהבה את ה' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם כו' ואח"כ ואספת דגנך כו'[3] - כי מתחלה צ"ל לאהבה.
ופי' "אהבה" מלשון אבה, דהיינו רצון. והכוונה שיהיה רצון האדם וחפצו ובקשתו בכל לב ונפש להיות גילוי אלקותו ויחודו ית' בעולם ונפש, וכמו שהיה קודם בריאת העולם שהיה הוא לבדו הוא במקום העוה"ז השפל בבחי' גילוי, כי לא היה עדיין עולם המעלים ומסתיר כו', וכמו שיהיה באלף הז' כו'.
וככה הוא ממש גם עתה קמיה, דכולא כלא חשיבי קמיה: כי אני ה' לא שניתי[4] כתיב. רק שלפנינו העולם מסתיר ומעלים כו'.
וזהו: ואהבת את ה' אלקיך[5] - שתאבה ותחפוץ ש"הוי'", שהוא היה הוה ויהיה בחי' לא שניתי, ואין עוד ממש מלבדו - הוא יהי' "אלקיך" - בבחי' גילוי ממש בנפש ובעולם, שלא יהא העולם מעלים כו' - אלא כמו שלמעלה כולא קמי' כלא כו' ואין עוד מלבדו כו', כך יהיה למטה בגילוי בלי שום הסתר פנים והעלם מכחות הנפש הבהמית המסתירים ומעלימים גילוי זה, ונמשכים אחר גשמיות עוה"ז וחומריותו, שנראה לעיני בשר ליש ודבר בפ"ע - רק: "ולעבדו בכל לבבכם" - בב' לבבות כו'.
ולכן התפלה היא: סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה[6] - שצריך להתחיל ממטה מטה. תחלה ברכת השחר: פוקח עורים, זוקף כפופים כו' - שכל התפלה היא בחי' ברכות: "ברוך אתה כו'", שהן המשכות גילוי אלקות בעולם ונפש להיות בבחינת "אתה" כאילו הוא לנוכח כו'.
וצ"ל כסדר ממטה למעלה, תחלה ממדרגות התחתונות עד שיבא לקיום "ואהבת" למסור נפשו ב"אחד" ממש, ולהיות "ואהבת בכל לבבך כו'". ועמ"ש מזה בד"ה יונתי בחגוי הסלע.
כי הנה מצד שרש נפשו האלקית במקור חוצבה הרי היא בטבעה עולה ונכללת במאצילה ב"ה, והנשמה א"צ תיקון לעצמה, רק שמצד כחות הנה"ב המלובשים בעוה"ז, שכל חיותם הוא מצד כחות החיונית של המאכלים שבנוגה, שבהם מחיה האדם חיי גופו ונפשו הבהמית - הרי הוא מקושר למטה, וצריך להעלות ולקשר נפשו בה' עד דאתכפיא סט"א ואתהפכא כו', ו"לעבדו בכל לבבכם" - בב' לבבות כו'. לכך צריך להתחיל ממטה למעלה בתפלה. והיא: "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" עד שמגיע לאחד.
ועי"ז: "מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" - באדם. כי האדם הוא שרש הכל. וכמ"ש: פני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל כו', ודמות פניהם פני אדם כו'[7] - שכללותן הוא בחי' אדם שהוא הכולל כל הד' חיות, וכולם מתעלים בהתעלות נפש האדם בדבקותה באלקים חיים לאהבה את ה' כו'.
ואח"כ: כתיב: "ואספת דגנך" - ללקט החיות שבדצ"ח שיתקבצו ויתאספו ממה שהיו פזורים ונדחים תחת ממשלת נוגה ויוכללו בבחי' אדם.
משא"כ קודם התפלה אסור לאכול, כי גם האדם עדיין אז מקושר למטה ואיך יוכל לקשט אחרים? ולכן צריך מתחלה לקשט א"ע ולהיות בבחינת "אדם" בגימ' מ"ה, בחי' ביטול, ואז עי"ז אח"כ יוכל לתקן הדצ"ח כו'.
ועוי"ל, כי "נש"י עלו במחשבה"[8], היינו שנמשכו מאותיות המחשבה, ועלייתן הוא הגבה למעלה יותר, כנז' ע"פ: ושמתי כדכד. והנה הדצ"ח נלקחו מאותיות הדבור, כנזכר לעיל: מוצא פי ה'. ולכן כדי להעלות אותיות הדבור שירדו למטה בדצ"ח להעלותן לשרשן שהוא ע"י האדם שנלקח מאותיות המחשבה שלמעלה מאותיות הדבור. וע"כ העלאה זו תלויה ע"י שמתחלה יתקן עצמו. כמאמר: קשוט עצמך ואחר כך דוקא קשוט אחרים[9] והוא שמתחלה תתעלה נפשו ששרשה מאותיות המחשבה תתעלה במקור כח המחשבה ועוד הגבה למעלה כו' אזי אח"כ תוכל להעלות אותיות הדבור כו'.
(ועמ"ש בד"ה לא הביט און ביעקב ובפ' ויחי בד"ה אסרי לגפן):
ג והנה עליית האדם הוא ע"י התפלה בבחי' הנ"ל, כי במקום שמגמת האדם וחפצו ותשוקתו שם נכלל ונדבק עצמותו ומהותו בכללו כנודע.
וזהו ענין הברכות: יברכך ה'. היינו להיות ריבוי העלאות ניצוצות - הן כחות נפשיות האלקית והבהמיות שבאדם ושבמלאכים ומשקים ושאר צרכיו המתחדשות לבקרים ועולות למעלה בכל יום באתעדל"ת ע"י התפלה - בריבוי, וגודל עוצם התקשרות האהבה עזה שבק"ש ותפלה.
כי הנה ענין ברכה נאמר עד"מ על הזרע הצומח מן השדה, שנזרע הגרעין בארץ עד שנטמן ונתכסה בעפר. וע"י הברכה והצלחה כשהצליח ועשה פרי עולה וצומח מן הארץ בתוספת מרובה על העיקר.
וכך הנה כתיב: וזרעתי את בית ישראל[10]. וזרעתיה לי בארץ כו'[11]- שישראל הם בבחי' זריעה, דהיינו זריעת בחינת אלקות, כמ"ש: ברוך ה' אלקי ישראל כו'[12] כמ"ש במ"א, ונמשכו למטה בעולם הגשמי ומכוסים ומלובשים בנפש הבהמית וכחות המתאוים לדברים גשמיים.
וכמו הזריעה הטמונה ומכוסה בעפר, כדי שיעלה ויצמח בתוספת וריבוי כחות הנפש החיונית שיעלו גם המה ויתכללו באחד בק"ש. וכמארז"ל: לא גלו ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים כו'[13] וכמ"ש במ"א.
ולכן עשה אלקים את האדם בארץ, לקבל החיות מן הדברים הגשמיים כדי שיתכללו כל כחות הדצ"ח והחיות אשר בהם, להחיות נפש כל חי ורוח כל בשר בחיות הנפש ורוח האדם העולה למעלה בק"ש ותפלה. ולכן צריך האדם להתפלל בכל יום.
והנה על ברכה זו שהיא מאתעדל"ת נאמר: "וישמרך" - שהיא צריכה שימור מן המזיקין הם החיצונים וסט"א שלא יהיה להם יניקה מאהבה זו. דהיינו מאחר שתתעורר אהבה זו בנפש האדם לא יתפעל בעצמו להיות מחזיק טובה לעצמו או להיות התפארות וגדלות ממנה או שאר איזה פני' ח"ו - כי: מי יעלה בהר ה' נקי כפים ובר לבב[14]. פי' "בר לבב", שהוא בלי שום תערובות זר ח"ו.
(בזהר נז' פי': יברכך ה' וישמרך ס"פ ויחי דרמ"ח סע"א. וס"פ נשא דקמ"ז א'. וברע"מ פ' פנחס דרמ"ה א'. ובפ' עקב דרע"א סע"ב. וברבות בא פט"ו בחקותי פל"ו).
והנה ע"י אתעדל"ת - אתעדל"ע. וכמ"ש: אם ישים אליו לבו כו',[15] ורוח אייתי רוח ואמשיך רוח להיות: "יאר ה' פניו אליך" - מלמעלה למטה.
שכמו שהוא חפץ ומשתוקק ומבקש שיהיה גילוי אור א"ס ב"ה ואין עוד מלבדו כו' למטה כמו למעלה - כך יומשך מלמעלה המשכת הארת גילוי זה אשר הוא מבקש. וזהו: "יאר ה' פניו" - בחינת הארת פנים היא בחי' חכמה, כמ"ש: חכמת אדם תאיר פניו[16] (בזהר נזכר פי' יאר ה' פניו נשא קל"ג ב' קמ"א א' קמ"ז א')
דהיינו להיות גילוי כח מ"ה ואין עוד מלבדו כו': איזהו חכם הרואה את הנולד כו'[17] - "הרואה", בבחי' ראיה ממש את הנולד מאין, וכולא קמיה כלא כו'.
כי באתעדל"ת: שמע ישראל - "שמע" לשון הבנה ע"י התבוננות כו', ואינו דומה שמיעה לראיה כו'[18] היא בחינת גילוי כח מ"ה הבא מלמעלה.
וגילוי זה הוא בתורה - כי אורייתא מחכמה נפקת[19] והיא חכמתו ית' שלמעלה אלא שמלובשת בגשמיות למטה בעניני זרעים מועד, שהיא בחינת מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך.
וע"ז נאמר: ונתתי מטר ארצכם כו'[20] וכמ"ש: כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים כו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי[21] - שע"י בחי' מטר זה ואספת דגנך כו' להיות משכן ומכון לשבתו ית', לגילוי אור א"ס ב"ה הבא מלמעלה להיות אחד באחד.
וזהו: "ויחונך", לשון חן ולשון חנייה: ויחן שם ישראל[22]. וכמו חנה דוד[23]. להיות בבחינת: ושכנתי בתוכם[24] - דירה בתחתונים, דירת והשראת אור א"ס ב"ה ממש בבחינת גילוי למטה כמו למעלה.
וזהו ענין בהמ"ז המשכת גילוי אלקות מלמעלה על כחות וחיות שנתחדש באדם מהמאכל, והם ג' ברכות דאורייתא והרביעית דרבנן. ד' פעמים ברוך אתה להיות נמשך בחינת גילוי בנפש ובעולם כאלו הוא לנוכח כו', שעי"ז נתברר ונפרד ממה שהיה תחלה תחת ממשלת נוגה ונכלל בקדושה להיות בחינת כלי ומכון ומשכן להשראת גילוי אור א"ס ב"ה ממש:
ד אמנם זהו אם אוכל כדי שביעה דייקא, שאז: לחם לבב אנוש יסעד[25] שעל ידי הלחם יחיה חיי נפשו, והחיות הכלולה בנפשו היא היא הנכללת בקדושה בהתעלות הנפש והתכללותה בבחינת גילוי אור א"ס ב"ה השורה ומתגלה בחכמה כח מ"ה, לפי שבהחיות ההוא יש ריבוי קדושה ממוצא פי ה' שהוא מקור החיים.
(ועיין בזהר ע"פ: ואכלת ושבעת בפ' ויגש דר"ז ע"ב. ובפ' תרומה דקנ"ג ע"ב ודף קנ"ב ב' ודקנ"ז א' ב'. ועיין עוד בזהר פ' מקץ דף ר"ד א' ב' מענין ופי' שובע ודף קצ"ד א' ע"פ והנה מן היאור כו' ובפ' בהעלותך דק"נ ע"א גבי: ונשבע לחם ונהיה טובים, ובפי' הרמ"ז שם ובפרדס בעה"כ ערך רצון).
אבל אם אינו אוכל כדי שביעה, שלא לקחה הנפש רק חיות מועט - אין כח בחיות זה שאין בו אלא מיעוט קדושה להתכלל בבחינת חכמה שמתגלה בנפש ולהתברר מנוגה ולהכלל ולהתאחד בקדושה.
אך ע"ז נאמר: "ישא ה' פניו" - פי' - "ישא" - יגביה למעלה, "פניו" - היא בחי' גילוי ההשפעה שנק' בשם פנים. ובחי' אחוריים היא ההשפעה שהיא בהסתר פנים כמאן דשדי בתר כתפוי - דהיינו שיגביה למעלה מן ההשתלשלות בבחי': המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ[26] - שמים וארץ רוחניות וגשמיות שוין לפניו ית', ועל שניהם הוא אומר: "המשפילי" בשוה.
והגבהה זו תהיה "אליך" - כלומר שיומשך אליך בגילוי ההמשכה והשפעה מבחינה שלמעלה מן ההשתלשלות, שהיא בחי': "ישא ה'", שעי"ז ילוקטו לאחד אחד כל ניצוצי החיות המפוזרים והנדחים אפי' אם יש בהם חיות קדושה כל שהוא מעט מזעיר ויוכללו ויתאחדו בקדושה עליונה מקור החיים והקדושה שבתחתונים. (ועיין ברע"מ פ' פנחס דרמ"ד ב' מענין זה דישא ה' פניו כו' ודף רל"ח ב').
אך כיצד תהיה ההמשכה וההשפעה מבחי' שהוא למעלה מן ההשתלשלות. ע"ז נאמר: "וישם לך שלום". שלום הוא ענין התקשרות והתחברות שני הפכים וכמ"ש: עושה שלום במרומיו[27] מיכאל שר של מים כו'[28]. והיינו ע"י ביטולם לבחי' שהיא למעלה מעלה משניהם המחברת אותם, כנודע.
והנה ארז"ל: ת"ח מרבים שלום בעולם[29] שנאמר: וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך[30]. דהיינו ע"י שהם למודי ה'.
[ולמודי לשון נפעל, דהיינו שיהא לימוד ההלכה מפני שהיא דבר ה' בבחי' ביטול, שהם המקבלים הלימוד בכל פעם מהש"י, והש"י הוא מלמדם כמ"ש: אני ה' מלמדך כו'[31]]
ודבר ה' ממש זו הלכה[32], והמשנה היא היא המדברת בפיהם. וכמ"ש: ודברי אשר שמתי בפיך, ואשים דברי בפיך.
ועי"ז מרבים שלום בעולם, ורב שלום כו' - בבחי' בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה. כמ"ש כי אל דעות ה'[33] שכולל ב' דעות, שכשם שמלמעלה למטה כוליה קמיה כלא חשיב כך מלמטה למעלה כו'. והיינו ע"י לימוד התורה בבחי' זו, שע"ז נאמר: ולא תחללו כו'[34] כמ"ש במ"א.
וזהו ענין מארז"ל: כל העוסק בתורה עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמשמ"ט, דהיינו בחי' יחו"ע ובחי' יחו"ת.
וזהו: ורב שלום בניך - מרבים שלום בפמשמ"ע ובפמשמ"ט[35]. ע"י שהן ת"ח מקבלים מחכמה בחי' כח מ"ה.
וזהו: וישם לך שלום - כלומר שהוא הנותן לך בחי' השלום להיות ת"ח מרבים שלום בעולם על ידי דבר ה' זו הלכה. (ועיין ברבות תולדות ר"פ ס"ו. נשא ס"פ י"א) והמשנה המדברת כו'.
וארז"ל כלי המחזיק ברכה לישראל הוא השלום[36] שבחי' שלום זהו בחי' כלי לקבל ברכה עליונה בחי': ישא ה' פניו שהוא למעלה מן ההשתלשלות.
ולכן יש כח ביד חכמים להצריך לברך בהמ"ז אפילו בפחות מכשיעור שביעה שמן התורה, מפני שהן מבחי' ישא ה' פניו שלמעלה מן ההשתלשלות ע"י בחי' שלום:
וזהו: ושמו את שמי על בנ"י - שיהא שמי נקרא עליהם בעסק תורתם ועבודתם שתהיינה בבחי' לימודי ה' - ואז: ואני אברכם - אני אותיות אין, כי החכמה מאין תמצא, דהיינו מבחי': ישא ה' פניו - שתהיה הברכה מלמעלה למטה תוספת ברכה וריבוי השפעה מלמעלה מעלה מהשתלשלות.
וזהו ענין: ברכה בראש וברכה בסוף[37] - ברכה בראש היא בחי': יברכך שהיא ממטה למעלה. וברכה בסוף: ואני אברכם מלמעלה למטה.
(בזהר נזכר: ואני אברכם - בפ' שמיני דל"ח א' ופ' מקץ דקצ"ט א' ור"פ יתרו דס"ז א'*):