Review of Mamer

 

דרושים ליוה"כ

לבאר ענין יו"כ.

כתוב אחד אומר, "שבת שבתון, הוא לכם".

וכתוב אחד אומר, "שבת שבתון, היא לכם".

 

הנה ארז"ל, "עבר על מ"ע ושב, לא זז משם עד שמוחלין לו.

עבר על מל"ת, תשובה תולה, ויו"כ מכפר".

ולהבין זה.

דהא מ"ע עדיפא, שדוחה את ל"ת?

 

הנה כתיב, "שובו אלי, ואשובה אליכם". (במלאכי סי' ג')

וכתיב, "השיבנו ה' אליך, ונשובה".

שהוא ענין עד"מ, החזרת פנים בפנים.

 

כי הנה כתיב, "כי פנו אלי עורף, ולא פנים".

שאפילו בשעת החטא, לא שייך לומר עליו ית', שריחק ה' את האדם, בריחוק מקום ממש.

שהרי, "מלא כל הארץ כבודו". ו"לית אתר פנוי מיני'". והוא, הוא הנותן לאדם, כח וחיות, לחיות. אפילו בשעת החטא ממש!

אלא שהוא עד"מ, כמו שני בנ"א שעומדים זה אצל זה בקירוב מקום, רק שזה מחזיר פניו לכאן, וזה מחזיר פניו לכאן. לפי שאין ביניהם קירוב הלבבות.

וע"י התשובה, חוזר להיות פנים בפנים.

[ועמ"ש מזה בד"ה שובה ישראל]

וביאור ענין זה, יובן במ"ש, "ושמרו בני ישראל את השבת".

כי הנה ענין השבת, שבו שבת ה'.

"כי ששת ימים, עשה ה', את השמים ואת הארץ" כו'.

דהיינו, שהשפיל את עצמו כביכול, וצמצם בעשרה מאמרות, "יהי רקיע" כו', בששת ימי המעשה, לברוא, ולהוות, ולהחיות רוח שפלים, בבחינת חיצוניות מלכותו ית' לבד.

כדכתיב, "מלכותך, מלכות כל עולמים".

שהתהוות כל עולמים, וחיותם, אינו אלא מבחי' מלכותו ית'.

ואינו כדמיון הנשמה המחיה את הגוף, שמתלבשת בתוכו להחיותו. ויש לה התפעלות ממקרי ושנוי הגוף כו'.

משא"כ, "אני הוי' לא שניתי" כתיב.

שאין בו שום שינוי ח"ו, מצד רבוי הנבראים.

וכמאמר, "אתה הוא עד שלא נברא העולם" כו'.

לפי שאינו מתלבש בתוך העולמות, להחיותם בבחי' פנימיות מהותו ועצמותו ית'.

אלא רק התפשטות זיו והארה ממנו ית'.

שעלה ברצונו להיות מלך עליהם. והוא חיותם וקיומם, מה שנקרא שמו עליהם.

וכמ"ש, "הודו על ארץ ושמים" כו'.

והתפשטות זו, נחשבת ירידה והשפלה גדולה לגבי הקב"ה, בבחי' פנימיותו.

וביום השבת, נתעלה בבחי' פנימית א"ס ב"ה.

וה"ז נק', בחי' שביתה אצלו.

עד"מ, כאדם המדבר, שבשעה שהוא מדבר, מצמצם שכלו ומורידו בהדבורים, וכאשר אינו רוצה לדבר, פוסק, ושובת.

והרי אז, עלה שכלו למקורו. אשר שם משכן החכמה.

כן, ויותר מכן, לאין קץ ותכלית, מתעלה ביום השבת למעלה ממדרגת החכמה, שנחשבת כעשי' גופני'.

כמ"ש, "כולם בחכמה עשית".

אלא כמאמר, "אנת חכים ולא בחכמה ידיעא" כו'.

ולפי ש"ישראל עלו במחשבה", וכמאמר, "ואתה נפחת

סה ב

בי". "ומאן דנפח" כו'.

וארז"ל, "מאין באת" כו'.

[פי', מבחינת אין.

שהוא מקור החכמה.

כמ"ש, "והחכמה מאין תמצא".

וכמ"ש בפ' במדבר.

ועמ"ש, ע"פ האזינו השמים]

שבחי' ומדרגת ישראל, גבוה מאד נעלה, מבחי' התפשטות חיצונית מלכותו ית'.

ולכן נאמר, "ושמרו בנ"י את השבת".

להתקדש בקדושתו ית', להיות, "שבת לה' אלקיך" כו'.

וכתיב, "ביני ובין בני ישראל, אות היא" כו'.

כלומר, כמוני, כמוהם, כביכול.

וזהו, "ששת ימים תעבוד" כו'.

בבחי' חיצוני' עשי', כדי פרנסתו.

"וביום השביעי, שבת לה'".

להיות מתעלה במקורא דכולא. להבטל אליו. ולדבקה בו ית'.

(ועמ"ש מענין זה בפ' שמות, ע"פ, "כי טובים דודיך" כו'.

וזהו ענין החזרת פנים בפנים.

דהיינו גילוי פנימית הנשמה, ורעותא דליבא, ליבטל אליו ית', בבחי' פנימיות א"ס ב"ה):

ב

 

אך הנה ארז"ל, "מי שטרח בע"ש, יאכל" כו'.

לכך כתיב, "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות" כו'.

כלומר, שישמור מחול לשבת. גם לתקן בעצמו, ולעשות בנפשו את השבת. שיהיה באמת כך.

והשמירה הזאת, "לעשות את השבת" בנפשו, בימות החול, הוא על ידי התפלה.

כי הנה בתקונים אמרו, כי התפלה, היא "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ומלאכי אלהים, עולים ויורדים בו".

"מלאכי אלהים", הם המצות. שהם מלאכים, שלוחי דמלכא.

וכמ"ש בתנחומא פ' ויגש, "היו מכבדין את המצות, שהן שלוחי". ו"שלוחו של אדם, כמותו".

(ועמ"ש מזה ג"כ, בד"ה ויקרא אל משה).

ובמקורם, הם אברים דמלכא.

והיינו עד"מ, כמו שע"י אברי הגוף, מתפשט הנשמה לפעול פעולתה.

כך ע"י המצות, נמשך, ומתפשט, גילוי אלהותו ית'.

ועלייתן למעלה למקורן, הוא ע"י התפלה.

(ועמ"ש בפ' שלח, בפי', וזכרתם את כל מצות ה')

ולבאר ענין זה.

הנה, חז"ל תקנו לומר, קודם כל מצוה, "אשר קדשנו במצותיו".

שעל ידי המצות, מתעלים בקדש העליון.

והענין הוא.

דהנה כתיב, "אני כברוש רענן" כו'.

פי', "ברוש", הוא מין ארז, שעדיין לא הזקין. והוא רך ורענן כשהוא בלחותו, שאז יכולים לכופפו למטה.

ובשביל שהוא גבוה שבאילנות,

וכשמניחין עליו איזה דבר כשנכפף למטה.

הנה כשחוזר לאיתנו.

מגביה את הדבר ההוא למקום גבוה מאד.

וכך הוא עד"מ בחינת "אני".

כי יש בחי', "אנכי", ובחי' "אני".

בחי', "אנכי מי שאנכי". דהיינו בחי' עלמא דאתכסיא.

ובחי' "אני הוא", בחי' תומ"צ, בבחי' למטה. כשמתלבשים בענינים גשמיים.

ומגבילים הענינים, לתת שיעור וקצבה, לענייני המצות גשמיים.

כמו, "מי רביעית נוטלין לידים" כו'.

(חולין קז א)

(ועמ"ש בד"ה, כי המצוה הזאת, מענין אנכי, ואני)

והוא כמשל הברוש רענן, שנכפף למטה, וחוזר למעלה למקורא עילאה דכולא.

וכן בזה לעו"ז, נאמר, "ולא נאמר עוד אלהינו, למעשה ידינו".

כי כמו שהמצות מתעלים, ע"י העלאות פנימיות לבבות כללות נשמות ישראל. כמאמר, "על(ו)ה במחשבה" כו'.

ולכן אומרים, "אלקינו". פי', שהוא כח חיותנו.

ושאליו, אנחנו משתחוים ומודים, בבחי' ביטול.

והנה ארז"ל, פרק לפני אידיהן, (דף ח' סע"א) "ישראל שבחו"ל, עובדי כוכבים בטהרה הם".

כי ההשתחואה לעבודת כוכבים, הוא שמשתחוה וכופף ראשו לכוכבים ומזלות.

והנה כתי', "וממגד תבואות שמש".

(דברים לג, יד)

שהתבואות גדלים מן השמש.

וכן שאר כל עניני עולם הזה.

"אין לך עשב מלמטה, שאין לו כוכב מלמעלה", שהוא המזל שממנו נשפע הדבר.

וכשאדם מטריד מחשבתו ולבו רק בעניני עולם הזה כל הימים, הוא מוריד שכלו שבראשו, לדבר הנשפע מכוכבים ומזלות, ונעשה גם הם, בחי', "אלהינו למעשה ידינו".

כי, "מעשה ידינו", שהוא עסק הפרנסה, נעשה מזה, בחי' אלהים אחרים.

וזהו, "ואת נפש אויבך, יקלענה בתוך כף הקלע".

שאע"פ שהדבר שהוא מלובש בו בענינים גשמיים, נראה לעין, שהוא מן העבירות, שאדם דש בעקביו.

הנה הוא דומה למשל קליעת האבן.

שמקלעין אותו ע"י כף הקלע, למקום רחוק מאד. עד שנעשה כאלו עובד כוכבים.

והנה עליית המצות, העיקר הוא ע"י התפלה. לפי, שאז הוא שעת הכושר. ומתגלה ומתעלה בחי' פנימית נקודת הלב בכללות נש"י, בחשיקה ודביקה, באלהים חיים.

וזהו מארז"ל, "תפלות במקום קרבנות תקנום".

כי כמו הקרבן, שהיו מקריבין הבהמה, שתהא נשרפת באש שע"ג המזבח.

וכך צריך לעורר את האהבה בתפלה ברשפי אש שלהבת מתלהבת בלבו.

כי יסוד האש הוא בלב.

ולשרוף ולכלות את נה"ב שבו כו':

ג

והנה כתיב, "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח". וארז"ל, "אע"פ שאש יורד מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט".

כי גם למעלה יש בחי' אהרן, שנותן בחי' אש בכנס"י.

כי אהרן, הוא שושבינא דמטרוניתא. והוא מז' הרועים המשפיעים גילוי אלהותו ית', במקור נשמות ישראל.

ובחי' אש שלמעלה, היא אהבה הטבעית, אהבה רבה שבנפש האלהית, הכלולה בחכמה שבנפשו.

(עיין בסש"ב פי"ח, י"ט.

ומ"ש באגה"ק, בד"ה אין ישראל נגאלין אלא בצדקה.

ועמ"ש בפ' עקב, בד"ה ולהבין שרש טעם קישור וחיבור ושייכות ברית ותורה.

ועמ"ש בד"ה שחורה אני כו' ששזפתני השמש כו' ע"ש)

אשר איננה מתלבשת כלל בלבושי הנפש החיונית.

והיא מתלהבת ומתלהטת במסירת נפש על קידוש השם ממש, וליפרד מן הפתילה, הוא הגוף, שנאחזת בו. כשלהבת העולה מאליה. לדבקה בו ית'.

ומצוה להביא מן ההדיוט. אש שלמטה.

ע"י התבוננות בגדולת ה', כל חד לפום שיעורא דיליה, ולהלהיב לבו ונפשו, לעבודת ה'.

וההתבוננות המוליד אהבה עזה שהיא כרשפי אש, הוא כאשר מתבונן בדבר חדש.

כמו שאנו רואים בחוש, שכאשר רואה דבר חידוש, מתפעל מאד.

וכך ארז"ל, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים".

והוא כאשר יתבונן המשכיל, כי באמת "חדשים לבקרים" כו'. ו"מחדש בכל יום תמיד מע"ב", מאין ליש.

ובהתחשך החשך של לילה ויסתלק, ונעשה אור של יום.

וכך יראה האדם בעצמו, שבלילה ישן, וחיותו מסתלק ממנו, ובקומו נעשה בריה חדשה.

ומזה יבין על כל יצורי עולם. שכן הוא. וחיותם, רצוא ושוב.

וכאשר יראה בעיניו, ולבבו יבין, כי ראה זה חדש הוא, ע"כ ילהיב לבו, וישים אליו לבו ונשמתו. וכמ"ש, "צעק לבם".

וזהו ענין החזרת פנים. כי כמו שיש עורף ופנים בגוף, כן יש בנשמה. והוא כמו ענין הנ"ל.

שגם קודם שישים האדם הדברים האלה אל לבו, הנה באמת כך הוא, שמחיה ומהווה מאין ליש, ו"מחדש בטובו בכל יום תמיד מע"ב".

ולא שייך לומר, שהוא רחוק מה' ח"ו. אלא שהוא כמשל, אדם ההופך ערפו לחבירו, ומחזיר פניו ממנו.

ואח"כ אם ישים ללבו הדברים הנ"ל, הרי הוא כמו שמחזיר פניו לחבירו.

ועד"ז תקנו נוסח התפלה, "ברוך אתה מלך העולם".

פי', כי כל העולמות נמשכו מבחי' מלך. כמ"ש, "מלכותך מלכות כל עולמים".

והוא בחינת חיצוניות לבד. להיות נק' עליהם שמו ומלכותו לבד.

ומבקשים שיהיה, "ברוך אתה", והיינו כמ"ש, "ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד העולם".

(עיין בזהר ר"פ תרומה, דקכ"ו ע"ב.

ובפ' אמור דף ק' ע"ב, בגין דתרין נהורין כו'.

ודצ"ט ע"א, גבי מעולם)

דהיינו, שיתברך ויומשך ממקורא עילאה, ראשיתה דכולא, מהעלם אל הגילוי.

"אשר יאמר עליו, כי הוא זה". "אתה", בלשון נוכח.

דהיינו שישוב אלינו בבחי' פנים, על ידי שובנו פנינו אליו כנ"ל:

ד

 

והנה כתיב, "זה שמי לעולם". שמי עם י"ה, שס"ה. כו'.

כי מ"ע נמשכים מבחי' ו"ה, שהוא בחי' עלמא דאתגליא.

ומל"ת נמשכים מבחינת י"ה, שהוא בחי' עלמא דאתכסיא.

[וזהו ענין, מ"העולם ועד העולם".

ועמ"ש מענין מ"ע ומל"ת, בביאור ע"פ שימני כחותם]

והנה בעברו על א' ממ"ע דאורייתא, וענפיה דרבנן, פוגם בו"ה.

משא"כ בעבור על ל"ת וענפיהן, פוגם בי"ה.

(ועיין מ"ש בד"ה ראה אנכי בענין בחי' י"ה ובחי' ו"ה שיש בנפש.

ועמ"ש מזה ג"כ בד"ה ולא אבה הוי' אלקיך לשמוע אל בלעם)

וביאור ענין זה.

כי לשון פגם, הוא נקב, שיש בו חסרון.

וכאשר מבטל מ"ע, הוא עושה חסרון ומניעה, שאינו מאיר עליו אור עלמא דאתגלייא. דהיינו, בחי' אתערותא דלתתא.

(והיא הנקרא ג"כ אהבה זוטא, כמ"ש בפ' עקב שם)

בחינת אש שלמטה. שהוא ע"י התבוננות

סח ד

הנ"ל.

וכאשר עובר על מל"ת, הנה הוא מונע ומחסר אור העליון שלא יוכל האש שלמעלה, שהוא אהבה הטבעית, להתחזק בנפשו, ולהוסיף אומץ אהבתו, בסיוע של מעלה על אהבה דלתתא.

כי, "לא יגורך רע" כתיב. ו"עונותיכם מבדילים" כו'.

כי כבר נקלע למרחוק. כמו עד"מ הכף הקלע הנ"ל. ולכן לא יכול להמשיך אש האהבה.

וע"כ, אם "עבר על מ"ע ושב, לא זז משם עד שמוחלין לו".

כי בעשותו תשובה, התעוררות התשובה, מועיל להלהיב אל נפשו אתעדל"ת, שאבד בעונו.

וזהו, "לא זז משם", פי' שנשאר על עמדו, ותיקן מה שעוות.

[וכנזכר לעיל, שהתפלה בכל יום, נק' סולם. כו'.

ובו "מלאכי אלקים", שהם מעשה המצות, "עולים" כו'.

ולכן על ידי התפלה בכוונה, בבחינת תשובה, מתקן מה שעוות בביטול מ"ע]

משא"כ כשעבר על ל"ת, שפגם ומנע את אור העליון, אתערותא דלעילא.

שאף אם יעורר באתערותא דלתתא, "לא תוסיף תת כח" האהבה עליונה. כי מנע אורה.

ולזאת, "תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר".

כי, "ביום הזה יכפר עליכם לפני ה'".

שמתעורר בחינת פנימיות רצונו ית'.

(שלמעלה מבחי' י"ה ומבחי' ו"ה.

ועמ"ש מזה סד"ה חייב אינש כו' עד דלא ידעי כו')

שאז נושא עון, ועובר על פשע, ונקה.

שאין העון תופס מקום כלל, ונק' "כארז בלבנון" כו'.

(שהוא מדרגה עליונה יותר מבחי' ברוש רענן, שע"י מעשה המצות.

וע' בזהר ויקרא, (די"ו ע"א).

ובפ' לך לך (דפ"ב סע"א).

ועמ"ש בפ' אחרי, בענין בגדי לבן דכה"ג ביום הכפורים)

שמלבין עונותיהם של ישראל.

ולזאת אנו מבקשים, "סלח לנו, מחל לנו".

דהיינו שהוא כמו עד"מ, אדם המבקש מחבירו שלא ירגוז עליו עוד. וישים אהבתו אליו. דהיינו, על ידי שאומרים, "אשמנו", "חטאנו", ו"על חטא" כו'.

ומשפילים א"ע. ומפרסמים החטא. ומודים שהוא שיקוץ ותיעוב.

ועי"ז אתכפיא סט"א. וממילא אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא. וישוב ירחמנו.

וכששב אהבתו אלינו מפנימיות רצונו ית', אזי אין חטא ועון מבדילים עוד.

כי אין העונות מבדילים, אלא "ביניכם לבין אלהיכם". דהיינו בבחי' אלהים שלכם.

אבל בבחי' פנימי' רצונו ית', הרי לפניו, "כחשיכה כאורה".

(ועמ"ש סד"ה ולא אבה הנ"ל, בענין ויהפוך כו' ע"ש).

וזהו, "שבת שבתון". דאפי' לגבי שבת, שהוא ענין החזרת פנים בפנים הוא, "שבתון". דהיינו שיש לו עילוי אחר עילוי ביתר שאת.

(ועמ"ש מענין זה, סד"ה האזינו השמים.

ובד"ה שובה ישראל עד.

ועיין מ"ש הרמ"ז בפי' הזהר פ' אמור (דף צ"ג ע"ב) בענין את פניך הוי' אבקש. בקשו פני תמיד)

והגם שגם שבת נק' "שבת שבתון"?

מפני שיש שבת תתאה ושבת עילאה.

(ועמ"ש בפ' בהר ע"פ את שבתותי תשמרו.

ובפ' שלח סד"ה מקושש עצים כו')

אך דשם כתיב, "מקרא קדש". כלומר, שנשאר בקודש העליון.

אבל כאן נאמר, לכם.

דהיינו, שיורד ומתגלה ההארה הגדולה ההיא למטה במקור נשמות ישראל כו':