Video part 1  Video part 2  Video part 3   Video 4  Video part 5

שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וגו'^[1].

להבין מהו: בתשעה, בתשיעי מבע"ל.

וגם מ"ש: שבת שבתון הוא - ל' זכר, ובפ' אחרי כתיב: שבת שבתון היא^[2].

ושם נאמ': ועניתם את נפשותיכם חקת עולם, ולא נאמר בתשעה לחדש כמ"ש כאן בפ' אמור' וצ"ל טעם השינוי?

וגם לכאורה כאן היה ראוי יותר לומר: חקת עולם? דהא בפ' אחרי מבואר כל סדר עבודת כה"ג ביוהכ"פ, ואיננה רק בפני הבית, משא"כ כאן בפ' אמור דעיקר הפרשה הוא סדר המועדות, שזה נוהג גם עכשיו שאין בית המקדש קיים. אם כן כאן דייקא היה ראוי לומר: חקת עולם. ומדוע שינה הכתוב לכתוב שם דייקא חקת עולם ולא כאן?

והנה כתיב: וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל^[3]. וצ"ל מהו ענין הכפרה על הקדש, וכי חטא חטא שצריך כפרה? ועיין מזה בספר ע"מ^[4] (מאמר חיקור דין ח"א פי"ג).

וגם מ"ש בסוף הפרשה: וכפר את מקדש הקדש. מדוע שינה הכתוב אח"כ לאמר: מקדש הקדש?

והנה מתחלה יש להקדים כללות ענין המצות. דהנה נודע דתכלית ירידת הנשמה לעוה"ז היא משום דהיום לעשותם במעשה המצות. וכמ"ש בזהר ע"פ: ואברהם זקן בא בימים^[5] - שהימים הן הלבושים הנעשים מן המצות אשר האדם עושה בהם. וכמ"ש: ימים יוצרו כו'^[6]. ולכן צריך כל אדם לקיים כל התרי"ג מצות, ואפי' מצות כהנים וכה"ג ע"י עיבור או גלגול - משום דאי חסרא חדא חסרא לבושא חדא כו'. וכמ"ש במ"א בד"ה: הבאים ישרש כו'.

ולהבין מהו ענין הלבושים הללו - צ"ל תחלה פי' מאמר: נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו'. פי' מקור הנשמה בעודנה במקור חוצבה נקרא: טהורה - כי טהור הוא לשון הארה ובהירות, כענין: כעצם השמים לטוהר.^[7] והיינו לפי שאז היא בחי' אלקות ממש.

ואח"כ: אתה בראתה - הוא כשיורדת משם להתלבש בגוף. שמתחלה נמשכת בעולם הבריאה, ואז היא בחי' נברא יש מאין. וכמ"ש: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו כו'.^[8]

ואח"כ: אתה יצרתה - בעולם המלאכים.

והן הן בחי' השתלשלות וירידת הנשמה ממדרגה למדרגה כשלשלת האחוזה זו בזו כו'.

עד שנפחתה בי - בעולם העשיה, ונתלבשה בעולם הזה בגוף החומרי. (ועמ"ש מזה בביאור ע"פ: ושמתי כדכד).

ואמנם הנה נודע: דירידה צורך עליה היא, והיינו למעלה ממקור חוצבה בבחי' טהור הנ"ל, והוא על ידי מעשה המצות.

כי הנה בברכת המצות אנו אומרים; אשר קדשנו במצותיו. ופי' שע"י המצות אנחנו מתעלים בבחי' קדש העליון, שהיא למעלה מבחי' טהרה. כנודע שקדושה היא בכהנים, כמ"ש: וקדשתו כו'.^[9] וטהרה היא בלוים, כמ"ש: וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם כו'^[10]. וכמו שמעלת הכהנים הגבה מאד נעלה על מדרגת הלוים, כך בחי' קדש גבוה מאד נעלה מבחי' טהור.

וביאור ענין זה, יובן בהקדים ביאור ענין סובב כ"ע וממכ"ע. כי הנה המחשבה והדבור שלמעלה הן בחי' ממכ"ע. והוא עד"מ כאדם החושב ומהרהר באיזה דבר, שמחשבתו מלובשת ותקועה ממש באותו דבר ומוקפת ממנו. (ועיין בסש"ב ח"א פ"ה) וכן כשמדבר באיזה דבר כו'.

כך כביכול החיות שבע"מ: יהי אור יהי רקיע כו' - הוא מתלבש ונתפס ממש בתוך העולמות להחיותם ומוקף מהם. וכן בחי' החיות והאותיות הנמשכים מהמחשבה, שבמחשבה אחת ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, ג"כ נתפס ומתלבש בתוך העולמות. שהרי: כולם בחכמה עשית^[11] כתיב. ופי' בזהר תזריע (דמ"ג רע"א) כולם בחכמה עשית בבינה. פי', כי בינה היא בחי' מחשבה עילאה, אלא שמחשבה היא מחיה עלמין סתימין דלא אתגליין והדבור מחיה ומהוה עלמין דאתגליין.

(כי בינה מקננא בכורסייא שהיא הבריאה, וז"א ביצירה, ומל' בעשיה. והיינו שלשים כלים דאצילות שנעשים נשמה לבי"ע - יו"ד כלים הפנימים בבריאה, והתיכונים ביצירה, והחיצונים נעשים נשמה לעשייה. וע' מזה באגה"ק ע"פ: ויעש דוד שם)

והגם: כי לא מחשבותי מחשבותיכם^[12] כתיב, והיינו שהמחשבה אצלו ית' אינה מלבשת מהותו ועצמותו ית', ולכן: אני ה' לא שניתי.^[13] ולא כמו באדם שמהותו ועצמותו ממש מלובש בהמחשבה וכמ"ש במ"א.

אך מ"מ הרי: דברה תורה כלשון בני אדם, כמו בגשמיות שמה שמוציא מפיו להיות נשמע ונתגלה לזולתו נקרא בשם דבור, שהבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו, משא"כ האותיות המחשבה אע"פ שהן ג"כ רק לבושי הנפש - מ"מ לא ירדו להיות נראה דבר נפרד.

כך למעלה, אע"פ שבאמת אין לך דבר שחוץ ממנו. מ"מ מצד הסתר האור דרך ירידות וצמצומים להחיות עולמות נפרדים, שהם נראים יש ודבר נפרד - נקרא החיות הזה השופע בתוכם להחליותם ע"ד שיהיו דבר נפרד בשם אותיות הדבור, עד"מ דבור האדם כו'.

אבל עלמין סתימין שהם בבחי' ביטול יותר (וע"ד המבואר במ"א בענין ב' הבחינות דים ויבשה, שזהו ענין עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא) - נקרא החיות המתלבש בתוכם להחיותם בשם אותיות המחשבה.

והנה המלאכים הם מבחי' עלמין דאתגליין, וכמ"ש: ויעף אלי אחד מן השרפים^[14] ומתהוים מבחי' דבור, כמ"ש: בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם כו'^[15]. אבל ישראל עלו במחשבה בחי' עלמין סתימין. ולכן נקרא הנשמה: טהורה היא - כי עלמין סתימין היינו בחינת טהורה.

כי ענין ההעלם הוא שמחמת תוקף אורו וגודל בהירתו א"א לו לבא לידי התגלות. וכענין: יוצר אור ובורא חושך - שהחשך למעלה מהאור, ורומז לתש"ר^[16] (שהיא בחינת חב"ד, מה שאין כן יוצר אור רומז לתש"י^[17]).

וכמו עד"מ אור גדול שמעוצם תוקפו מחשיך הראות וא"א להסתכל בו. וכענין שנאמר: ישת חשך סתרו כו'.^[18]

וכמ"כ כאן שלפי ששרש נש"י מאור הבהיר ונעלה מאד הנקרא בשם טהו"ר על כן אי אפשר לו להתגלות ונקרא עלמין סתימין בחינת מחשבה כנ"ל:

ב והנה משם ירדה הנשמה בבי"ע עד שנשפלה בעולם השפל ונתלבשה בגוף חומרי. וירידה זו צורך עליה היא, למעלה מבחי' המחשבה, שהיא בחי' ממכ"ע כנ"ל רק שהוא^[19] החיות דעלמין סתימין כו'^[20]. אבל ע"י הירידה זאת היא עולה למעלה מעלה, בבחי' סובב כולא עלמין. (ועמ"ש בד"ה: מי מנה, בענין: ומספר את רובע ישראל)

ופי': סובב - היינו שמקיף מלמעלה ואינו נתפס ומתלבש בתוך העלמין. כי כל העולמות כאין נגדו, וכטפה מים אוקינוס שהטפה בטלה לגבי הים הגדול ויתר מכן. כי לא נערוך אליו קדושתו^[21] וכמ"ש במ"א, ואינן יכולים להכילו בתוכם כלל.

ומ"ש: ואתה מחיה את כולם^[22] שנמשך חיות ממנו בתוך העולמות ממש - היא רק זיו והארה לבד. אבל אור א"ס ב"ה בעצמו אינו נתפס בגדר עלמין כלל. ולכך כתיב: אני ה' לא שניתי^[23] ואתה הוא קודם שנברא כו'^[24] בלי שום שינוי כלל.

וז"ש המלאכים: קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות^[25] - כי צבאות הם הנשמות והמלאכים שבעלמין סתימין ועלמין דאתגליין, ואומרים תחלה ג"פ קדוש עד שיהיה הוי' צבאות, כי קדוש הוא לשון הבדלה שהוא מובדל בכמה מיני הבדלות עד שמתהוים צבאות גדודי הנבראים כו'.

ואמנם קדוש בוי"ו מורה ג"כ על המשכה והוא המשכה מבחי' סוכ"ע בממכ"ע וג"פ קדוש הם ג' מיני המשכות לג' עולמות בי"ע.

והענין, כי כל נברא יש לו ב' מיני חיות: הא', החיות המתלבש בתוכיותו כנשמה לגוף שממלא את הגוף והוא חי ממנה, והוא מבחי' ממכ"ע שהוא החיות המתלבש בעלמין כנ"ל. והב' הוא חיות הסובב ומקיף עליו מלמעלה ששורה עליו ואינו נתפס בו. וכענין שארז"ל: דאכל בי עשרה שכינתא שריא^[26] - שאין זה גילוי השכינה אליהם ממש אלא השראה ששורה מלמעלה בבחי' סובב.

(ואעפ"כ הוא פועל פעולה בהם, שהרי על ידי זה תפלתם מכוונת יותר כנודע כמ"ש במ"א כו') 

וזהו שאומרים ג"פ: קדוש קדוש קדוש לפני: ה' צבאות - שהם ג' המשכות אור וחיות המקיף מבחי' סוכ"ע לג' עולמות דבי"ע כנ"ל.

ואמנם גם אור זה המקיף הוא רק המשכת הארה בלבד מסוכ"ע בעצמו, וזהו קדוש בוא"ו. אבל סוכ"ע בעצמו למעלה מעלה מערך זה והוא בחי' קדש בלא וא"ו שהוא ל' הבדלה שהוא מובדל בערך. וכענין: הגבל את ההר וקדשתו^[27]. ושם הוא עליית הנשמה ע"י מעשה המצות כמאמר: אשר קדשנו במצותיו - בקדש העליון ממש.

(והיינו לפי שהמצות הם רצון העליון ב"ה חכמתו ורצונו ממש, ע"כ בהם ועל ידם מתעלים הנשמות לבחי' קדש העליון ממש. ועמ"ש מזה בד"ה: מי מנה הנ"ל).

וזהו הירידה צורך עליה ששרשה הוא בבחי' טהורה היא. מבחי' ממכ"ע. וע"י ירידתה בגוף נאמר: ואנשי קדש תהיון לי^[28] - שיתעלו בבחי' קדש העליון ממש שהוא סוכ"ע. וע' בזהר פ' משפטים (דקכ"א סע"א).

ולכן ארז"ל: עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש^[29] להמשיך מבחי' קדש העליון, ששם יתעלו הצדיקים להיות המשכה בהעולמות, שהמשכה זו נקרא קדוש כנ"ל.

וזהו שנק' המצות לבושים. פי' כמו הלבוש שהוא מקיף וסובב על האדם ואינו מתלבש בתוכו, וכך ע"י המצות נמשך גילוי אור א"ס ב"ה הסוכ"ע, ומאיר על נפשו להיות בטלה ומתכללת בו, והוא למעלה מבחי' ההארה המתלבשת בתוכיות כנ"ל.

ולכן ימי האדם קצובים לו במספר כך וכך, היינו לפי ערך ההמשכות שצריך להיות לו, להעלות נפשו ולקשרה באור א"ס ב"ה:

ג ואמנם הכח הזה במצות הוא, כי הנה ארז"ל: מצות צריכות כוונה. וענין הכוונה היא - לקיים מצות המלך הקב"ה. דהיינו שבכל המצות שעושה יהיה כוונתו שעושה כדי לקיים מצות בוראו. וכנזכר בכהאריז"ל שאפילו קודם ק"ש: אחד, ואהבת, צ"ל: הריני מקבל עלי עול מ"ע של ק"ש כו' - הגם שהדברים מתיישבים על הלב מצד עצמם, שהרי כשמתבונן בגדולת ה' אחד ממילא יבא לבחי' ואהבת - מ"מ צריך לכוין שעושה הכל לשם מצוה בלבד מפני שכך נצטווה להתבונן בגדולתו ולעורר את האהבה.

והטעם הוא, מפני כי מדת מלכותו יתברך היא למעלה מבחי' התלבשות החיות שבתוך הנבראים. וכמשל המלך שאין עצמיותו מתפשט תוך כל המדינה רק שמו בלבד נקרא עליהם שהוא בחי' הארה ממנו. וכשמקבל עליו מצות המלך שהיא למעלה מהתלבשות והתפשטות החיות שבנבראים, עי"ז דוקא תתעלה נפשו בקדש העליון שהוא למעלה מגדר השתלשלות החיות שבתוך העולמות כנ"ל - כי נעוץ תחלתן בסופן דייקא.

(כי: אבא יסד ברתא - שהמל' שרשה מחכמה עילאה קדש העליון ממש. ולכן גם היא' נק': קדש. וכמ"ש בזהר פ' פינחס (דרנ"ד ע"ב) דכתיב: כי קדש היא לכם' ע"ש. וגם שרשה בבחי' כתר, שלכן נק': כ"ע דאיהי כתר מל' כו'. וע' מ"ש מזה בד"ה: מי מנה הנ"ל' גבי: אף עשיתיו. וע' מ"ש במ"א בענין מאמר שמואל לשאול: כי שמוע מזבח טוב כו'. ומ"ש בד"ה: ועתה יגדל נא כח אד')

וזהו ענין: זרקא, מקף, שופר הולך, סגולתא^[30]. דאי' בת"ז שמדת מלכותו יתברך נק': זרקא, דאזדריקת למעלה מעלה והולכת עמה סגולתא - היא בחינת ישראל עם סגולתו, להיות גם הם נזרקים בקדש העליון שלמעלה מהשתלשלות כנ"ל, והוא בחי' הסובב כולא עלמין כנ"ל.

(ועיין מ"ש מענין סגול וסגולה בד"ה: נאוו לחייך בתורים, ובד"ה: אסרי לגפן. והיינו ע"ש האהבה הטבעית שירושה לנו מאבותינו כו'. וזהו כענין טהורה היא, וע"י המצות מתעלים למעלה יותר בבחי' קדש העליון כנ"ל. ועמ"ש בד"ה: וידבר אלקים כו' וארא אל אברהם כו' ושמי כו', ע"ש)

והיינו הא דכתיב: אני כברוש רענן^[31]. ברוש הוא עץ ארז הגבוה, ורענן הוא כשעדיין רך שיכולים לכפוף ראשו עד למטה מאד, וכשיעמידו עליו איזה דבר אח"כ כשיגביה מאליו ויעמיד על עמדו יזרק ויגביה אותו דבר למעלה גם מראשו כנודע. כך: אני - היא מדת מל' ית', היא: כברוש רענן - שירדה ונתלבשה במצות גשמיים, אבל אח"כ היא מתרוממת עד רום המעלות ומעלית ג"כ את האדם המקיים המצות להיות עולה גם למעלה מבחי' המל', גם בעודנה למעלה טרם ירידתה, והיא בחי': קדש העליון - הסוכ"ע כנ"ל.

וע"ז נאמר: וצדקה תרומם גוי^[32]. שכל המצות נק' בשם צדקה, כמ"ש: וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות כל המצוה הזאת^[33] - שהמצות מרוממי' ומגביהים את נש"י למעלה מעלה. ועמ"ש מזה בד"ה: השמים כסאי, גבי: והארץ הדום רגלי.

וביותר מצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם. כי אותיות התורה נקראו סוסים כמו: סוס ורוכבו רמה^[34] שהסוס מגביה ונושא את הרוכב למקום שאינו יכול להגיע שם בעצמו. ואפשר שזהו ג"כ ענין: זרקא^[35] כאבנא בקירטא^[36] אשר אבנים הם אותיות כו'.

והנה כתיב: ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם^[37]. כי הנה עיקר עליית נש"י שמתעלים מבחינת ומדרגת טהרה לבחי' ומדרגת: ואנשי קדש תהיון לי^[38] קדש ישראל לה'^[39]. הנה עלייה זו היא בשבת. כי הגם דעלייה זו הוא ע"י התומ"צ: אשר קדשנו במצותיו. אך גם עליית התומ"צ של כל ששת ימי המעשה הוא ע"י השבת.

והיינו כי יש קדש תתאה שהיא בחי' מל' עצמה, וקדש עליון הוא חכמה עילאה, והמצות הם נק' מצות המלך. אך בשבת הוא עליית המל' בבחי' קדש העליון ממש.

וזהו: כי קדש היא לכם - היינו עליית בחי' מלכותו ית' למקורה ושרשה בחי' קדש העליון שמשם חוצבה, דאבא יסד ברתא.

(ועי"ז יש למצוא סמך למנהג המבואר בפע"ח לטבול א"ע במקוה בערב שבת, כי בחי' שבת נקרא: קדש היא לכם, ולכן צ"ל תחלה בחינת טהרה כו')

והנה הטעם שעלייה זו היא בשבת כי הנה נודע ענין השבת שהוא לשון שביתה ונייחא דרוחא. כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ,^[40] ע"י ע"מ: יהי אור - שהוא בחי' ירידת הדבור ובתוכו המחשבה כו' להיות נמשך ומתפשט ומלובש בתוך הנבראים. ובשבת הוא עליית הדבור בחכמה עילאה. ועמ"ש מזה בד"ה: שובה ישראל עד. והוא בחי' עליית מדת מל' בבחי': קדש העליון. כי נעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כנ"ל. וכמשל אדם השובת ונח ממלאכת עבודה ששכלו ומחשבתו המלובשת בתוך המעשה חוזרות ומתעלות למקורן.

וזהו: קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. תבואתה, נק': דגנך ותירושך ויצהרך. דגנך - זה התלמוד בהלכות הנגלות לנו. ותירושך - נכנס יין יצא סוד - הם פנימית התורה הנקרא רזין דאורייתא. ויצהרך - שמן שצף ע"ג יין הוא רזא דרזין. שכל אלה נק' תבואות. כי יש תבואות שדה ותבואת הכרם, וכמשארז"ל: זית נמי תבואה איקרי כו'. וישראל יתעלו בבחי' קדש שהוא ראשית להתורה.

והענין ע"ד הנ"ל, כי מתחלה ישראל הם למטה מן התורה כמאמר: תלת קשרין מתקשרין דא בדא ישראל באורייתא כו' - שישראל הם מקבלים מהתורה, אבל אח"כ הם מתעלים למעלה ממנה. וכענין שנאמר: ועשיתם אתם, וכן: אשר יעשה אותם האדם - שישראל הם הממשיכים אור א"ס לבחינת התורה, להיות אא"ס מתלבש בחכמה, שזהו פי': עוסק בתורה לשמה - לשמ"ה ממש, וכמ"ש במ"א. וזהו שאמרו רז"ל^[41]: שמתחלה יהיה בתורת ה' חפצו^[42] ואחר כך ובתורתו יהגה שנקראת על שמו וד"ל:

ד אך כל זה הוא בקיום התורה והמצות, אבל בהיפוך, העובר ופוגם אפילו בביטול מ"ע, ואפילו מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק - הרי עושה חסרון בהמשכת בחי' קדש העליון. וכ"ש בעברו על מל"ת דאורייתא או דרבנן, הרי עי"ז מטמא נפשו שהיא בחי' טהורה וכו'.

וכמו שע"י המצות היא מתעלית מבחי' טהרה לבחי' קדושה, וזהו ענין: והיתה נפש אדוני צרורה בצרור כו'^[43] - כמו הזורק אבן ע"י הצרור שמגביהו למעלה מטבעו, כך הוא העלייה ע"י המצות. וכך לעומת זה על ידי העוונות כתיב: ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע - שנזרקת למרחוק מאד בסטרא דמסאבא, מה שהוא רחוק מאד מאד מבחי' טהורה היא וכו'. וכמ"ש במ"א בד"ה כי ביום הזה יכפר.

והתיקון לזה הוא לדלג שור ע"י התשובה, להמשיך מבחי' היותר גבוה גם מבחי' הקדש עליון, שבזה ימולאו כל הפגמים והחסרונות שנעשו בקדש. והיינו ע"י כה"ג שנכנס ביוה"כ לבית קדש הקדשים, אשר בחי' קדש הקדשים הוא למעלה מעלה גם מבחי' קדש העליון. וכמ"ש בזהר ס"פ משפטים (דקכ"א סע"א) שהחכמה שהיא בחי' קדש העליון נפקא מאתר דאקרי קדש הקדשים. וזהו ענין: והחכמה מאין תמצא^[44].

ועיין עוד בזהר בראשית (דמ"ה סע"א וע"ב). ובפ' פקודי (דרס"א). וע' עוד בפ' יתרו (דס"ז ע"ב) גבי אית מלך לעילא דאיהו רזא דקדש הקדשים, ותחותיה אית כהן כו' דאקרי גדול כו', ובפי' הרמ"ז שם. וזהו ענין: המלך הקדוש שאומרים בעשי"ת.

וביאור הענין, היינו כי: קדש העליון - זהו בחי' סוכ"ע שאינו מתלבש בבחי' עלמין כ"א סובב ומקיף עליהם שלכן נקרא קדש כנ"ל. אך באמת גם בחי' סוכ"ע אינו ערוך למהותו ועצמותו ית' שאינו בגדר עלמין כלל לא בבחי' סובב ולא בבחי' ממלא. וזהו פי': ולא נערוך אליו קדושתו. שאפי' בחי' קדש העליון אינו ערוך אליו כלל.

ועמ"ש בד"ה: ועשית ציץ זהב בענין: קדש למד מלמטה, הוי' מלמעלה^[45] - שבחינת קדש למד הוא עדיין מלמטה לגבי שם הוי' דלעילא כו', ע"ש.

ולכן נקרא: קדש הקדשים - שהוא מובדל ומרומם גם מבחי' סוכ"ע שהוא בחי' קדשים. וכמ"ש: והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים.^[46] וע"י שממשיכים מבחי' קדש הקדשים עי"ז מתמלאים כל החסרונות. כי בחי' קדה"ק הוא הממלא כל שמהן ונקרא שלימו דכולהון. וכמשל המעיין שנסתם ונהר שנחרב ויבש - שחופרין בעומק יותר כו', וכמ"ש במ"א. וזהו: וכפר על הקדש מטומאות בנ"י^[47] - שימשיך וימלא כל הפגמים שנעשו בבחי' קודש העליון ע"י טומאות בנ"י כנ"ל. ועיין בזהר ח"ב (דקפ"ה ע"ב, ודרי"ט ע"ב).

והנה באמת גם עכשיו התשובה מועלת לזה. וכמארז"ל: יש קונה עולמו בשעה א'^[48] והיינו מפני שהעוה"ז הוא עולם התמורה, שבו האדם יכול לשנות את טעמו מרע לטוב מיד כרגע. שהרי ארז"ל: ת"ח שעבר עבירה ביום אל תהרהר אחריו בלילה - שבודאי עשה תשובה.^[49]

ואינו כמו העוה"ב ששם הכל בהדרגה כפי הראוי ע"פ הדין, וצ"ל כף הקלע תחלה, ואח"כ גיהנם, ואח"כ ג"ע התחתון, ואח"כ ג"ע העליון, משום שעוה"ב הוא בחי' זיו השכינה וא"א לקבל האור והזיו אלא בהדרגה. אבל בעוה"ז נמשך מבחי' שלמעלה מכל ההשתלשלות והוא השוה ומשוה קטן וגדול משום דקמיה כחשכה כאורה וגם חשך לא יחשיך^[50] כנודע. וכמ"ש במ"א בד"ה: צו את בנ"י כו' את קרבני לחמי כו'.

והטעם משום שעוה"ב נק': עולם ברור - שכבר נברר כל דבר ובא על מקומו וא"א להיות שינוי מזו לזו, משא"כ בעוה"ז שהוא קודם גמר הבירור עדיין, ושורה בו בחי' המברר שהוא הוא כל יכול לשנות מרע לטוב כו'.

ולכן כתיב: מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ^[51] - שמים וארץ הם ג"ע עליון ותחתון, וכן: ועמך - הוא כענין מ"ש: כי עמך מקור חיים - שמקור חיים הוא זיו השכינה המאיר בג"ע נקרא: עמך - שהוא טפל ובטל אצלו ית'. ובכולן אין לי חפץ זולת בעצמותו ית' דוקא, שהוא הכל יכול כנ"ל.

אך הנה עכ"ז, הרי ארז"ל: עבר אדם על ל"ת ושב תשובה תולה ויוהכ"פ מכפר - כי להיות המשכה זו מבחי' קדש הקדשים - זהו בחי' יוהכ"פ שבו נכנס כה"ג בבית קדש הקדשים.

והנה סדר עבודת כה"ג הוא שלוקח דם הפר ודם השעיר ומזה נגד הארון בין הבדים - שבארון מונחים הלוחות שכתוב בהן: אנכי, ולא יהיה לך. אנכי - כולל כל המ"ע, ולא יהי' - כולל כל מל"ת. ובהעלאת דם לשם יכופרו כל הפגמים שנעשו בקדש.

כי הנפש אלקית שבאדם מצד עצמה אינה חוטאת כלל רק נפש הבהמית היא הנפש החוטאת, ומתכפרים עוונותיה ע"י הקרבת דם הקרבנות. כי הבהמות בשרשן הם למעלה מבחי' האדם, וכמארז"ל: אחור וקדם צרתני^[52] - אחור למע"ב^[53] - שהרי תחלה נאמר: תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש כו'^[54]. ואח"כ מאמר: נעשה אדם כו'^[55]

וכנודע גם ממה שאנו רואים בגשמיות שהאדם ניזון ומקבל חיות מדצ"ח - שהרי ארץ שהיא בחי' הדומם היותר אחרונה במדרגה - הנה ממנה יצא לחם והיתה לראש פנה לצח"מ. וכן הצומח וחי נגד המדבר שהוא מקבל חיות מהם.

וגם מוסיפים דעת באדם, כמו שמצינו בר"נ כששאלו ממנו בענין ה' בקר וה' חצאי בקר^[56] אמר עדיין לא אכילנא בישרא דתורא כו'.^[57] חמרא וריחי פיקחני^[58] - הרי קיבל ענין גדול שבתורה שוא אותו הדין הנ"ל מאכילת בישרא דתורא. והיינו לפי ששרשן ממקום גבוה מאד נעלה רק שנפלו וירדו למטה מטה עד שהם למטה מהדעת, כי הבהמה אין לה שכל. אבל שרשה למעלה מהדעת, וכאשר היא מתבררת מוספת כח וחיות באדם ונותנת לו דעת כו'.

וכמ"כ הוא ענין ההזאה שמוציא דם הפר והשעיר שהוא עיקר פנימית החיות שלהם ומעלה אותם עד מקום הלוחות והארון, ואז הוא ממשיך ממקום גבוה מאד נעלה ומכפר וממלא כל הפגמים שנעשו בקדש כו'.

(וענין ההזאה זהו ענין תשובה בחילא יתיר. וזהו ע"ד הנזכר לעיל בענין: זרקא. וכמ"ש במ"א בענין מדלג כו'. ועי"ז נמשך גם כן מלמעלה בחי': וזרקתי עליכם מים טהורים^[59] שהוא מלמעלה מסדר השתלשלות כנודע):

ה והנה עם כל הנ"ל יובן ענין: שבת שבתון. והוא כענין מ"ש: עולת שבת בשבתו^[60]. שכמו ששבת לגבי ששת ימי המעשה הוא עליית העולמות, שמתעלים מאד נעלה. כך הוא בחי' שבת שבתון לגבי שבת, שהוא בחי' שבת של השבתות של כל השנה. ועיין בזהר ס"פ אחרי (דע"ט ע"ב).

והוא בחי': קדש הקדשים, שזהו בחי' יוהכ"פ. כי שבת נקרא: קדש, אבל ביוה"כ נכנס הכ"ג לקדש הקדשים, שהוא מקור כל בחי' הקדשים, והוא שלימו דכולהו וממלא כל שמהן כנ"ל. והיינו בחי': י"ג מדה"ר המתגלים ביוכ"פ, שהן עליונות מאד ומהם מקור הסליחה והמחילה כנודע.

והנה כאן כתיב: שבת שבתון הוא - לשון דכר. וגם כתיב: ועניתם בתשעה. ובפ' אחרי כתיב: היא^[61] - לשון נוקבא, ולא נזכר בתשעה אלא ועניתם סתם.

והענין כי הא בהא תליא, כי פי' הוא לשון דכר - היינו שישראל הם במדרגת דכר, והם המשפיעים וממשיכים גילוי הארה זו בכחם, וע"ד שנז' למעלה בפ': קדש ישראל לה' ראשית תבואתה - שישראל הם ראש ומקור להתורה, וכמ"ש: ועשיתם אתם כנ"ל. והיינו ע"י: ועניתם את נפשתיכם בתשעה.

ופי': בתשעה, ולכאורה בתשיעי מבע"ל? אבל הענין דקאי על כל הט' מדות שבנפש, שכולם יהיו בבחי' אתכפייא ואתהפכא. ולכן מצוה להתענות בכל הט' ימים שהם כנגד ט' מדות כידוע. והוא ענין: הנסירה - שבכל יום ננסר מדה א'. ופי': נסירה - היינו להפריד מדות הנה"א מהנה"ב, שלא תהיינה דבוקות ונמשכות אחר מדות הנה"ב.

וזהו ענין: התענית - כי המזון והשובע מחבר הנה"ב עם הנה"א, כמ"ש: וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כו'^[62]. משא"כ התענית מחליש כח הנה"ב ויבא לידי הכנעה ולהפרד ממדות נה"ב.

ועי"ז מעורר כן למעלה שינסרו הגבורות וישארו חסדים טובים כו'. ואח"כ עי"ז יומקתו גם הגבורות. ועמ"ש ע"פ: כי אברהם לא ידענו - קצתו מענין זה, ובביאור ע"פ: אני ישנה - גבי אחותי.

ועוד זאת ענין התענית, שהוא מרצה, ונק': יום רצון - כידוע. היינו לפי שע"י התענית דוקא נמשך הארה מלמעלה למטה. כי ענין האכילה הוא העלאת החיות ממטה למעלה, שהמאכל נכנס לאצטומכא ומתברר ונעשה דם כו' עד שנעשה חיות למוח, והכל העלאה ממטה למעלה. ולמעלה ג"כ הוא בחינת בירורים והעלאת הניצוצות ממטה למעלה כידוע.

אבל התענית שאינו אוכל כלום, ואזי התפשטות חיותו הוא בהיפוך ממעלה למטה, שהמוח בעצמו משפיע חיות לכל האברים ממעלה למטה. וגם למעלה מתעורר עי"ז גילוי אור וחיות ממעלה למטה, והיינו מבחי' י"ג מדה"ר שהם מקור החיים שלימו דכולהן וממלא כל שמהן כנ"ל. וביוהכ"פ הוא התגלות רעוא דכל רעוין.

והנה כשישראל הם במעלה עליונה להיות: ועניתם בתשעה בחינות הנ"ל שבנפש - שכולם יפרדו ממדות הגשמיים דנה"ב, אזי בחי': שבת שבתון המתגלה ביוהכ"פ, נקרא: שבת שבתון הוא - לשון דכר. משא"כ כשאינם עושים תשובה מעומקא דליבא כ"כ להיות בבחי': ועניתם בתשעה כו', רק עכ"ז נמשך בחי' שבת שבתון באתעדל"ע - נאמר: שבת שבתון היא לשון נקבה. ע"ד איש מזריע תחלה יולדת נקבה. ועמ"ש מזה סד"ה והיה מספר בנ"י.

ולכן בפ' אחרי שלא נאמר: ועניתם בתשעה נאמר: שבת שבתון היא. וע"כ נאמר שם: חקת עולם - כי בחינה זו היא ודאי חקת עולם. אלא שכשישראל הם במעלה עליונה להיות: ועניתם בתשעה - נמשך: שבת שבתון הוא - ע"ד אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. והיינו שאז נמשך הגילוי ממדרגה עליונה יותר.

וזהו דכתיב: וכפר על הקדש^[63]. ובסוף הפרשה כתיב: וכפר את מקדש הקדש^[64]. וזהו כנגד ב' המדרגות: דשבת שבתון הוא ושבת שבתון היא. דהיינו, שכשההמשכה בחי' הוא לשון דכר אזי כח המשכה זו יפה לכפר גם על הפגמים שבקדש עצמו שהוא חכמה עילאה ממש. אבל כשההמשכה בבחי' היא, אינה מכפרת על הפגם שנוגע כביכול בבחי' קדש עצמו שהיא חכמה עילאה, כ"א על מקדש הקדש, שהוא בחי' בינה המקבלת מחכמה: