המצווה הקע"ה
הציווי שנצטווינו ללכת אחר הרוב, אם נופלת מחלוקת בין החכמים באיזה דין מדיני תורה.
וכן ננהג גם בדין הפרטי, כגון בדין שבין ראובן לשמעון: אם נופלת מחלוקת בין דייני עירם, אם שמעון הוא החייב או ראובן - נלך אחר הרוב.
והוא אמרו יתעלה: "אחרי רבים להטת" (שמות כג, ב).
ובפרוש אמרו: 'רובא - דאורייתא'.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו והלכותיה בכמה מקומות בסנהדרין.
המצווה הקע"ו
הציווי שנצטווינו למנות דיינים, להוציא לפועל ציוויי התורה, ויכריחו את הסוטים מדרך האמת [ללכת] בה.
ויצוו על הטוב ויזהירו מן הרע.
ויוציאו לפועל את העונשים על העוברין.
כדי שלא יהיו מצוות התורה ואזהרותיה מסורים לרצון כל אדם ואדם.
ומתנאי מצווה זו, שהממנים האלה יהיו דרגה למעלה מדרגה.
והוא: שממנים בכל עיר עשרים ושלושה דינים שמתקבצים כולם במקום אחד בשער העיר הראויה למניין זה. וזוהי סנהדרי קטנה.
וממנים בירושלים בית דין הגדול של שבעים דינים, וממנים אחד על אותם השבעים - והוא ראש הישיבה, והוא שקוראים לו לחכמים גם 'נשיא'.
והכל יתקבצו במקומם המיוחד להם.
ומקום שאנשיו מועטים, שאינו ראוי לסנהדרי קטנה, ממנים בו על כל פנים שלושה, להוציא לפועל את הדינים בדברים קטנים. ואלה מעבירים את הדברים הגדולים למי שלמעלה מהם.
וכן ממנים מפקחים המבקרים בשווקים ובודקים דרכי בני אדם במשאם ומתנם, כדי שלא יעשו עוול אפילו בדבר מועט.
והציווי שנאמרה בו מצווה זו הוא אמרו יתעלה: "שפטים ושטרים תתן-לך בכל-שעריך" (דברים טז, יח).
ולשון ספרי:"מנין שממנין בית דין אחד לכל ישראל?
תלמוד לומר: 'שפטים ושטרים תתן לך'.
ומנין שממנין אחד על גבי כלן?
תלמוד לומר: 'תתן-לך'.
ומנין שממנין בית דין לכל שבט ושבט?
תלמוד לומר: 'בכל-שעריך'.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: 'לשבטיך, ושפטו' - מצווה על כל שבט ושבט להיות דן את שבטו.
שנאמר: 'ושפטו את העם' - על כרחם".
וכבר נכפל הציווי למנות שבעים זקנים,והוא אמרו יתעלה למשה: "אספה-לי שבעים איש" (במדבר יא, טז).
ואמרו ז"ל:"כל מקום שנאמר 'לי' - הרי הוא קיים לעולם: 'וכהנו לי וגו'" (שמות כח, מא).
כלומר: שזה צווי תמידי, ואינה מצווה לפי שעה, אלא חובה למשך הדורות.
ודע, שכל המנויים האלה, כלומר: סנהדרי גדולה וקטנה ובית דין של שלשה ושאר המינויים - כולם לא יהיו אלא בארץ ישראל דווקא, ואין סמיכה בחוצה לארץ.
אך אם נתקיימה הסמיכה בארץ ישראל, רשאים אותם הסמוכים לדון בארץ ובחוצה לארץ.
וזהו עניין אמרם: "סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ".
אבל לא ידונו דיני נפשות לא בארץ ולא בחוצה לארץ, אלא אם בית הבחירה עומד, כמו שביארנו בהקדמת המאמר הזה.
ולשון ספרי על אמרו יתעלה במכה-נפש בשגגה:"'והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם' (במדבר לה, כט).
אמרו: 'בכל מושבתיכם' - בארץ ובחוצה לארץ.
יכול אף ערי מקלט יהיו נוהגות בחוצה לארץ?
תלמוד לומר: 'אלה'.
אלו הדינין נוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, וערי מקלט אין נוהגות אלא בארץ".
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו במסכת בסנהדרין.
המצווה הרפ"ד
האזהרה שהוזהר בית דין הגדול או ראש גלות מלמנות דיין שאינו בקי בחכמת התורה, וימנה אותו בגלל מעלות שיש בו, הרי הוא מוזהר על כך.
אלא אין מביטים במנויים התורניים אלא לבקיאות האדם בחכמת התורה, וידיעת ציווייה ואזהרותיה, והתנהגותו במעשים המתאימים לכך.
והאזהרה מלמנות ממונה בגלל מעלות אחרות היא, אמרו יתעלה: "לא תכירו פנים במשפט" (דברים א, יז)
ולשון ספרי: "לא תכירו פנים במשפט - זה הממונה להושיב דיינין".
כלומר: שאזהרה זו אינה אלא לאדם שיש לו הרשות למנות דיינין על ישראל, שהוזהר מלמנותם בגלל דבר, מכל מה שהזכרנו לעיל.
אמרו: שלא תאמר: איש פלוני נאה, אושיבנו דיין. איש פלוני גבור, אושיבנו דיין. איש פלוני קרובי, אושיבנו דיין. איש פלוני הלווני ממון, אושיבנו דיין. איש פלוני יודע בכל לשון, אושיבנו דיין.
ונמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי.
לא מפני שהוא רשע, אלא מפני שאינו יודע.
לכך נאמר: "לא תכירו פנים במשפט".