המצווה הראשונה
היא הציווי שנצטווינו להאמין באלהות.
והוא: שנאמין שיש (שם) עילה וסיבה, שהיא הפועל לכל הנמצאים.
וזהו אמרו יתעלה: "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב ודברים ה, ו).
ובסוף גמרא מכות אמרו:"תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני.
מאי קרא?
"תורה ציווה לנו משה"" (דברים לג, ד)
כלומר: מנין ת'ו'ר'ה'.
והקשו על זה ואמרו:"תורה בגימטריא הכי הוי? שש מאות וחד סרי הוי?!".
ובאה התשובה:"אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום".
הנה נתבאר לך, שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי להאמין, כמו שביארנו.
המצווה השניה
היא הציווי שנצטווינו להאמין בייחוד.
והוא שנאמין שפועל הנמצא בסיבתו הראשונה הוא אחד.
והוא אמרו יתעלה: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד).
וברוב המדרשות תמצא שהם אומרים:"על מנת לייחד את שמי, על מנת לייחדני".
והרבה כגון זה.
כוונתם בדבר זה: שלא הוציאנו מבית עבדים ולא עשה עמנו מה שעשה בעשיית חסד והטבה, אלא בתנאי שנאמין בייחוד, לפי שאנו מחויבים בכך.
ובהרבה מקומות אומרים 'מצוות ייחוד', וקוראים למצווה זו גם 'מלכות שמים'.
כי אומרים: כדי לקבל עליו על מלכות שמים, כלומר ההודאה בייחוד והאמונה בו.
הראשונה ממצוות לא תעשה
היא האזהרה שהוזהרנו מלהאמין [וליחס] אלהות לזולתו יתעלה.
והוא אמרו- יתרומם מליחס לו אמירה -: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ, ג).
וכבר נתבאר בסוף מכות שלאו זה הוא מכלל תרי"ג מצוות.
והוא אמרם שם: "שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני וגו'".
כמו שביארנו במצווה הראשונה ממצוות עשה.