המצווה השלישית
היא הציווי שנצטווינו על אהבתו יתעלה.
והוא: שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולתיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג - וזוהי האהבה המצווה [עלינו].
ולשון ספרי: ו"לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' (דברים ו, ה) יודע אני כיצד אהב את המקום?
תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך' - שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם".
הנה ביארנו לך, שבהשתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג, ותבוא האהבה בהכרח.
וכבר אמרו, שמצווה זו כוללת גם-כן, שנקרא את כל-בני האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו.
שכן אם אתה אוהב את מי שהוא, תהללנו ותשבחנו ותקרא בני-אדם לאהבתו - וזה על דרך המשל -
כך אם תאהב את ה' באמת במה שהגיע לך מהשגת אמתותו, ברי שאתה בלי ספק תקרא את הפתאים והסכלים לידיעת האמת שאתה כבר יודע.
ולשון ספרי:"ואהבת את ה'" - אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר "ואת-הנפש אשר-עשו בחרן" (בראשית יב, ה).
כלומר: כמו שהיה אברהם, לפי שהיה אוהב - כמו שהעיד הכתוב: "זרע אברהם אהבי" (ישעיה מא, ח) - קורא בעצם השגתו את-בני האדם לאמונה מרב אהבתו, כך תאהבהו עד שתקרא בני האדם אליו.
Download Here
המצווה הרביעית
היא הציווי שנצטווינו להאמין ביראתו יתעלה ובמוראו.
ובל נהיה שאננים ובוטחים - אלא (נחכה) [ונחוש] לביאת עונשו ית' בכל-עת.
וזהו אמרו יתעלה: "את-ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג).
ובגמרא סנהדרין (נו, א) אמרו בדרך שקלא וטריא על דבריו יתעלה:"ונקב שם-ה' מות יומת" (ויקרא כד, טז): ואימא פרושי , דכתיב: "אשר נקבו בשמות " (במדבר א, יז), ואזהרתה מן "את-ה' אלקיך תירא"?
כלומר: זה שנאמר "ונקב שם-ה'" הוא שיזכיר את-השם בלבד בלי שיברך.
ואם תאמר: איזה עוון יש בזה?
נאמר, שהוא מאבד את היראה.
כי מיראת ה' הוא, שלא יזכר שמו לבטלה.
והייתה התשובה על שאלה זו ודחית דבר זה בכך שאמרו:"חדא - דבעינא שם בשם, ולכא".
כלומר: שיברך את השם בשם, כמו שאמרו "יכה יוסי את יוסי".
ועוד:"אזהרת עשה היא, וכל-אזהרת עשה לא שמה אזהרה".
כלומר: זה שאמרת "אזהרתה מן 'את-ה' אלקיך תירא'" לא יתכן, לפי שזה ציווי - והוא מצוות עשה - ואין מזהירין בעשה.
הנה נתבאר שזה שנאמר "את-ה' אלקיך תירא" - מצוות עשה.
המצווה התשיעית
הציווי שנצטווינו על קדוש השם.
והוא אמרו: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב).
ועניין מצווה זו: שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים.
ושלא נירא בכך מהזק שום מזיק.
עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה - לא נשמע לו, אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט.
ו[אפילו] לא ניתן לו לחשוב שכפרנו, אף שלבנו מאמין בו יתעלה.
וזו היא מצוות קדוש השם שנצטוו בה כל בני ישראל.
כלומר: שנמסור את עצמנו למות בידי העריץ על אהבתו יתעלה והאמונה בייחודו.
כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בימי נבוכדנצר הרשע, כשהכריח להשתחוות לצלם, והשתחוו כל בני אדם וישראל בכללם, ולא היה שם מקדש שם שמים.
והיה בכך חרפה גדולה לישראל שאבדה מכולם מצווה זו, ולא היה שם מי שמקיים אותה אלא הכל פחדו.
ואין מצווה זו נוהגת אלא בכגון אותו המעמד העצום שבו פחדו כל באי העולם, והיה חובה לפרסם ייחודו ולהכריז עליו באותה העת.
וכבר הבטיח ה' על ידי ישעיהו, שלא תהיה חרפת ישראל גמורה באותו המעמד, ושיופיעו בהם בחורים באותו המעמד הקשה, שלא ירתיעם המות, ויפקירו דמם ויפרסמו את האמונה ויקדשו את ה' ברבים, כמו שציוונו יתעלה על ידי משה רבנו.
והוא אמרו:"לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו, יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב, ואת אלקי ישראל יעריצו". (ישעיה כט, כב-כג)
ולשון ספרא:"על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים - על מנת שתקדשו את שמי ברבים".
ובגמרא סנהדרין אמרו:"בן-נח מצווה על קדוש השם, או אינו מצווה?
תא שמע: שבע מצוות בני נח. ואי איתא - תמניא הוו!".
הנה נתבאר לך, שהיא מכלל מספר המצוות שהן חובה על ישראל.
והביאו ראיתם על מצווה זו ממה שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפ"ז מסנהדרין.