(א)עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה.
תורה אור פרשת משפטים, מאמר ואלה המשפטים
דַּע,מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן.
מֵאַיִן בָּאתָ?
מִטִּפָּה סְרוּחָה.
וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ?
לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה,
וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן?
לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
(א) עקביא. מטפה סרוחה - טפת שכבת זרע.
ואע"פ שבשעת העבור אינה סרוחה, שאינה מסרחת ברחם האשה עד לאחר שלשה ימים. וכשתסריח אינו ראויה להזריע?
מ"מ, קרי לה "טפה סרוחה", מפני שהיא קרובה להסריח, מיד כשהיא חוץ למעי האשה.
והמסתכל שבא מטפה סרוחה, נצול מן הגאות.
והמסתכל שעתיד לילך למקום עפר רמה ותולעה, נצול מן התאוה והחמדה אל הממון.
והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון, פורש מן החטא, ואינו נכשל בעבירה:
(ב)רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת , שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים , שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א, א), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב.
אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם , שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, טז), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ.
אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם.מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג, י), יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו.
(ב) בשלומה של מלכות - ואפילו של אומות העולם:
חיים בלעו - דכתיב (חבקוק א, יד) "ותעשה אדם כדגי הים".
מה דגים שבים, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו.
אף בני אדם, אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו: (ע"ז ד, א).
יראי ה' איש אל רעהו - הרי כאן שנים:
וידום - לשון קול דממה דקה, כדרך השונה יחידי, שהוא שונה בלחש:
כי נטל עליו - כאלו נתינת כל התורה כולה היתה בעבורו בלבד:
(ג)רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה, כח, ח), כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם.
אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם (בָּרוּךְ הוּא), שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא, כב), וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'.
(ג) ולא אמרו עליו דברי תורה - ובברכת המזון שמברכים על השלחן, יוצאין ידי חובתן. וחשוב כאלו אמרו עליו דברי תורה. כך שמעתי:
מזבחי מתים - תקרובת עבודה זרה.
דכתיב, (תהלים קו, כח) "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים":
מלאו קיא צואה - ועבודה זרה קרויה, "צואה".
דכתיב (ישעיה ל, כב) "צא תאמר לו":
בלי מקום - בשביל שלא הזכירו שמו של המקום ברוך הוא על השלחן:
שנאמר וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' - מיד כשדבר בדברי תורה נקרא "שלחן אשר לפני ה'".
וי"א מראשו של מקרא הוא יוצא.
דכתיב, "והמזבח עץ שלש אַמוֹת".
אל תקרי אַמוֹת אלא אִמוֹת. כמו, "יש אֵם למקרא".
שלש, כנגד תורה נביאים וכתובים.
ואמרי לה מקרא. משנה. וגמרא.
שצריך אדם לדבר בהן על השלחן.
ואז קרוי שלחן אשר לפני ה'.
כך פירש רש"י:
(ד)רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינָאִי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַמְּפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה,הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.
(ד) הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי - ומחשב בלבו דברי הבאי:
הרי זה מתחייב בנפשו - לפי שלילה הוא זמן למזיקים. והמהלך בדרך יחידי הוא בסכנה מפני הליסטים, וכמה פגעים רעים. ואם היה מחשב בדברי תורה היה משמרתו:
(ה)רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה אוֹמֵר, כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה , מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.
וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.
(ה) עול מלכות - משא מלך ושרים:
דרך ארץ - עמל וטורח הפרנסה, לפי שמלאכתו מתברכת:
הפורק ממנו עול תורה - האומר קשה עולה של תורה ואיני יכול לסובלה:
(ו)רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א), אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט, ו), וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א), בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם , שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, טז), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'.
וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, כא), בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ.
(ו) עשרה שהיו יושבים בדין - גרסינן:
בעדת אל - ואין עדה פחותה מעשרה, שנאמר במרגלים (במדבר יד, כז) "עד מתי לעדה הרעה הזאת", יצאו יהושע וכלב, הרי י':
ומנין אפילו חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט - שלשה דיינים, ושני בעלי דינים:
ומנין אפילו שלשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה - האש והאויר והמים שהם שלשה, "על ארץ יסדה", על יסוד הארץ הם מקיפים.
הרי לך ששלשה קרוין אגודה.
אי נמי, מצינו שלשה קרוין אגודה, "אגודת אזוב", שהם שלש קלחים.
ויש ספרים שכתוב בהן, "ומנין אפילו חמשה, שנאמר "ואגודתו על ארץ יסדה", שאדם אוגד בידו אחת שיש בה ה' אצבעות, כלל אצבעות שביד, קרויין "אגודה".
ובראש המקרא הוא אומר "הבונה בשמים מעלותיו", כלומר השכינה שהיא בשמים, יורדת למטה לארץ, כשיש שם אגודה עוסקים בתורה.
ומנין אפילו שלשה? שנאמר "בקרב אלהים ישפוט", שהדיינים הם ג':
כי נטל עליו - לשון סכך.
תרגום "וסכות", ותטל.
כלומר שהשכינה סוככת עליו:
(ז)רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר, תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, (דה"א, כט, יד) כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְּׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָאֶה נִיר זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.
(ז) תן לו משלו - לא תמנע מלהתעסק בחפצי שמים בין בגופך בין בממונך, שאינך נותן משלך, לא מגופך ולא מממונך, שאתה וממונך שלו:
מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה - הוא הדין לכל שיחה בטלה, אלא שדבר בהווה, שדרך הולכי דרכים לדבר מה שרואים בעיניהם.
ויש אומרים דאשמעינן רבותא, דאף על גב, דעל ידי כן הוא מברך, "ברוך שככה לו בעולמו", אעפ"כ מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שהפסיק ממשנתו:
ניר: תלם המחרישה.
כמו "נירו לכם ניר" (ירמיה ד, ג):
(ח)רַבִּי דּוֹסְתַאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְּׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד,), רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ.
יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְּׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם,) וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶּׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ.
(ח) כל השוכח דבר אחד ממשנתו - בשביל שלא חזר עליה מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו.
שמתוך שכחתו הוא בא להתיר את האסור, ונמצאת תקלה באה על ידו, ושגגתו עולה זדון.
אי נמי כאילו מתחייב בנפשו, לפי שאותה משנה היתה משמרתו, ועכשיו ששכחה אינה משמרתו:
תקפה עליו משנתו: שהיתה קשה עליו, ומתוך הקושי שבה שכחה:
(ט)רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ , אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
(ט) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - אני שמעתי שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו. שהוא חושב בלבו אלמוד בשביל שאהיה יראה חטא. וזה ע"ד שאמרו תחלת המחשבה סוף המעשה: חכמתו מתקיימת - שהחכמה מביאתו למה שלבו חפץ והוא נהנה בה: וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - שאינו לומד ע"מ לעשות. הואיל ואין לבבו פונה להיות יראה חטא אין חכמתו מתקיימת. שמתוך שהיא מונעת אותו מללכת אחרי שרירות לבו הוא קץ בה ומואסה ומניחה: כל שמעשיו מרובים מחכמתו - הכא מיירי שזריז במצות עשה ולעיל בכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו איירי שנזהר במצות לא תעשה:
[לקו"ת פרשת מסעי, מאמר אלה מסעי]
(י)הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.וְכָל שֶּׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ , אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.
(י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו - כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה: שינה של שחרית - שהולך וישן עד שעונת ק"ש עוברת: ויין של צהרים - מושך לבו של אדם דכתיב (קהלת ב) למשוך ביין את בשרי ומביא אותו לידי שכרות: ושיחת הילדים - מבטלת את אבותיהם מלעסוק בתורה: וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ - שמתכנסים ומדברים בדברים בטלים:
(יא)רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, הַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים, וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים , וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.
(יא) המחלל את הקדשים - המביא קדשי המזבח לידי פיגול ונותר וטמא. או המועל ונהנה בין בקדשי מזבח בין בקדשי ב"ה: והמבזה את המועדות - ימים של חוה"מ עושה בהן מלאכה. או נוהג בהן מנהג חול באכילה ושתיה: והמלבין פני חבירו ברבים - המתבייש פניו מאדימות תחלה ואח"כ מתלבנות. שהנפש יש לה ב' תנועות אחת לחוץ ואחת לפנים. וכשמביישין את האדם בתחלה הרוח מתנועע לצד חוץ כמי שמתמלא חמה ופניו מאדימות. וכשאינו מוצא טענה כיצד יסיר הבושה ההיא מעל פניו הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פניו מפני הצער ופניו מתכרכמים ומתלבנים וזהו שאמרו (ב"מ נח, ב) בענין ההלבנה דאזיל סומקא ואתי חיורא: והמפר בריתו - שלא מל. או שמל ומשך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה שהוא מהול: והמגלה פנים בתורה - שמראה פנים ופירושים בתורה שלא כהלכה, כגון שמתרגם ומזרעך לא תתן להעביר למולך. ומזרעך לא תתן לאעברא לארמיותא. ואין זה פשוטו של מקרא. ובכלל זה הדורש דרשות של דופי. פירוש אחר מגלה פנים שמעיז פנים לעבור על דברי תורה בפרהסיא ביד רמה. ואין לו בושת פנים: אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים - ולא חזר בתשובה מאחד מעבירות שבידו אע"פ שבאו עליו יסורים ומת ביסורים אין לו חלק לעולם הבא אבל אם חזר בתשובה קודם מותו אין לך דבר שעומד בפני התשובה:
(יב)רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵי קַל לָרֹאשׁ וְנוֹחַ לַתִּשְׁחֹרֶת, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה .
(יב) הוי קל לראש - לפני אדם גדול וזקן ויושב בראש בישיבה. הוי קל לעבודתו ולשמש לפניו: ונוח לתשחורת - לאדם בחור ששערותיו שחורות אינך צריך להקל עצמך כל כך אלא תעמוד לפניו בנחת ובישוב: והוי מקבל וכו' - נגד כל אדם בין ראש בין תשחורת תעמוד בשמחה. מקבל כמו מקביל תרגום נגד קבל. פי' אחר הוי קל לראש בראשיתך כשאתה בחור הוי קל לעשות רצון בוראך. ובזקנותך כשהושחרו פניך מפני הזקנה תהא נוח לו:
(יג)רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מֵרְגִילִין לְעֶרְוָה .מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה.מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעֹשֶׁר .נְדָרִים, סְיָג לִפְרִישׁוּת.סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה .
(יג) מסורת סייג לתורה - המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות שבתורה הם גדר וחזוק לתורה שבכתב. שעל ידיהם אנו מבינים כמה מצות איך יעשו אותם. כמו בסכות בסכת בסכת שנים חסרים וא' מלא שממנו אנו לומדים להכשיר סוכה בג' דפנות. וכגון מועדי ה' אשר תקראו אתם שנכתב חסר בג' מקומות. ללמד אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מזידים אתם אפילו מוטעים: מעשרות סייג לעושר - דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר: נדרים סייג לפרישות - בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתירא שלא יעבור. מקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך וע"י כן הוא כובש את יצרו: סייג לחכמה שתיקה - במה אנן קיימין אי בשתיקה מדברי תורה הרי כבר כתיב והגית בו וגו' אי בשתיקה מרכילות ולשון הרע וקללה דאורייתא נינהו. הא אינו מדבר אלא בשתיקה מדברי הרשות שבין אדם לחבירו שיש לו לאדם למעט הדבור בהם כל מה שאפשר. ועליהם אמר שלמה (משלי יז) גם אויל מחריש חכם יחשב:
(יד)הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם .חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט,), כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם.חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָּנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד,), בָּנִים אֹתָם לַה' אֱלֹהֵיכֶם.חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה.חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד,), כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אֶל תַּעֲזֹבוּ.
(יד) חבה יתירה נודעת לו - רמב"ם פי' חבה יתירה הראה הקב"ה לאדם שהודיעו ואמר לו ראה שבראתיך בצלם. שהמטיב לחבירו ומודיעו הטובה שעשה עמו. מראה חבה יתירה יותר משאילו הטיב עמו ואינו חשוב בעיניו להודיעו הטובה שעשה עמו. ויש לפרש חבה יתירה נודעת להם. חבה גלויה ומפורסמת שלא בלבד אהבה מסותרת היה לו למקום ברוך הוא עם האדם אלא אף חבה גלויה וידועה לכל: שנאמר כי לקח טוב - כל מעשי בראשית שנאמר בו וירא אלהים כי טוב לא נבראו אלא בשביל התורה שנקראת לקח כמה דאת אמר (דברים לב) יערוף כמטר לקחי:
(טו)הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוּב הָעוֹלָם נִדּוֹן.וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה.
(טו) הכל צפוי - כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו: והרשות נתונה - בידו של אדם לעשות טוב ורע כדכתיב (דברים ל) ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו': ובטוב העולם נדון - במדת רחמים ואעפ"כ אין הכל שוין במדה זו. לפי שהכל לפי רוב המעשה. המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים. והממעיט במעשים טובים ממעטים לו ברחמים. פי' אחר והכל לפי רוב המעשה. לפי רוב מעשיו של אדם הוא נדון. אם רוב זכיות זכאי. אם רוב עונות חייב. ורמב"ם פירש הכל צפוי. כל מעשה בני אדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו. ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע. כי הרשות נתונה בידו לעשות טוב ורע ואין שום דבר שיכריחהו כלל וכיון שכן הוא בטוב העולם נדון להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. שהחוטא חטא ברצונו ראוי שיענש. והצדיק היה צדיק ברצונו וראוי שיקבל שכר: והכל לפי רוב המעשה - לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיית הטוב כך שכרו מרובה. שאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים לנותן אותם בפעם אחת. וגרסת רמב"ם היא והכל לפי רוב המעשה אבל לא על פי גודל המעשה:
(טז)הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְּרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים.הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מַקִּיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְוֹת יָבוֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחְזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ , וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לִסְעֻדָּה.
(טז) הכל נתון בערבון - רגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה. לאחר דמתבעי תמן מובילין יתיה: ומצודה פרוסה - יסורין ומיתה: החנות פתוחה - ובני אדם נכנסים שם ולוקחים בהקפה: והחנוני מקיף - ומאמין לכל הבא ליטול. כך בני אדם חוטאים בכל יום והקב"ה ממתין להם עד בא עתם: והפנקס פתוח - לכתוב בה ההקפות כדי שלא ישכח: והיד כותבת - שלא תאמר אף על פי שהפנקס פתוח פעמים שהחנוני טרוד ואינו כותב הכל לכך אמר והיד כותבת: וכל הרוצה ללות וכו' - היינו והרשות נתונה דלעיל שאין שום אדם מוכרח ללות שלא ברצונו: והגבאים - יסורים ופגעים רעים: מדעתו - פעמים שזוכר את חובו ואומר יפה דנתני: ושלא מדעתו - פעמים ששכח וקורא תגר כנגד דינו של מקום ברוך הוא: ויש להם על מה שיסמוכו - על הפנקס ועל החנוני שהוא נאמן על פנקסו. כך היסורים הללו הן נסמכים על מעשיו של אדם הנזכרים לפני המקום ב"ה אעפ"י שהם נשכחים מן האדם: והדין דין אמת - שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו: והכל מתוקן לסעודה - אחד צדיקים ואחד רשעים יש להם חלק לעולם הבא לאחר שגבו מהן את חובן:
(יז)רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ.אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.אִם אֵין חָכְמָה , אֵין יִרְאָה.אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה.אִם אֵין בִּינָה, אֵין דָעַת.אִם אֵין דַעַת, אֵין בִּינָה.אִם אֵין קֶמַח , אֵין תּוֹרָה.אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח.הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו , לְמָה הוּא דּוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפְכְתוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה, יז), וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב.אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמָה הוּא דּוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מִזִּיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם,), וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבָל יִשְׁלַח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי.
(יז) אם אין תורה וכו' - אין משאו ומתנו יפה עם הבריות: אם אין דרך ארץ וכו' - סוף שתורתו משתכחת ממנו: אם אין דעת וכו' - דעת הוא שמוצא טעם לדבר. ובינה הוא שמבין דבר מתוך דבר אבל אינו מראה לו טעם. ואם אין דעת לתת טעם לדבר, אין בינה. אחר שלא ידע טעמו של דבר כאילו לא ידעו. ומ"מ הבינה היא קודמת לפיכך אם אין בינה אין דעת: אם אין קמח אין תורה - מי שאין לו מה יאכל האיך יעסוק בתורה: אם אין תורה אין קמח - מה יועיל לו הקמח שבידו הואיל ואין בו תורה. נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב:
[לקו"ת פרשת מסעי, מאמר אלה מסעי]
(יח)רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר, קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה, הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת .תְּקוּפוֹת וְגִמַטְרְיָאוֹת, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה.
(יח) קנין - קרבנות העוף קרוין קנין לשון קן צפור. ויש בהן הלכות חמורות כגון אם נתערבו חובה בנדבה או עולה שמעשיה למעלה בחטאת שמעשיה למטה: ופתחי נדה - הלכות נדה שאבדה וסתה וצריכה לשמור עד שתחזור לפתחה. ופעמים שהיא צריכה לטבול צ"ה טבילות לדברי האומר טבילה בזמנה מצוה: הן הן גופי הלכות - עיקר תורה שבעל פה שמקבלים עליה שכר: תקופות - ענין מהלך המזלות: וגימטריאות - חשבון האותיות: פרפראות לחכמה - כמו הפרפראות שרגילין לאכול בסוף הסעודה לקנוח דרך תענוג כך החכמות הללו מכבדות את בעליהם בעיני הבריות: