ביאור משנה א

(א) בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר:אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם.

שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קיט, צט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי.

אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ.

שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי טז, לב) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר.

אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ.

שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים קכח, ב) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ.

אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא.

אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת.

שֶׁנֶּאֱמַר: (ש"א ב, ל) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלוּ:

(א) בן זומא - לפי שלא האריך ימים, ולא נסמך שיקרא רבי, היו קורין אותו על שם אביו. וכן בן עזאי. ושניהם שמם שמעון:

איזהו חכם - הכי קאמר, איזהו חכם שראוי שיתהלל בחכמתו?:

הלומד מכל אדם - ואע"פ שהוא קטן ממנו. שכיון שאינו חס על כבודו ולומד מן הקטנים, ניכרים הדברים שחכמתו היא לשם שמים, ולא להתיהר ולהתפאר בה:

שנאמר מכל מלמדי השכלתי - וסיפא דקרא, "כי עדותיך שיחה לי". כלומר, הייתי למד תורה מכל מלמדי, ואפילו מן הקטנים ממני, ולא הייתי חושש לכבודי, "כי עדותיך שיחה לי", שכל כוונתי היתה לשמים בלבד. וכן איזהו גבור שראוי שיתהלל בגבורתו:

הכובש את יצרו, שנאמר טוב ארך אפים מגבור - הכי הוי פירושא דקרא, טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כבוש היצר, ולא מצד רכות הטבע. וכן מושל ברוחו כשבא מלוכד עיר, מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובאו לידו האנשים המורדים בו מושל ברוחו ואינו הורגן:

איזהו עשיר - הראוי לו להתהלל בעשרו:

השמח בחלקו: איזהו מכובד - לפי ששלשה דברים טובים הללו שנזכרו לעיל, שהם החכמה והגבורה והעושר, הזוכה בהם הוא נכבד מעצמו בעיני אלהים ואדם, ואף אם הבריות לא יכבדוהו בעבורם. לכך חבר התנא לזה ואמר, מי שיש בו המדות הללו והוא נכבד בעצמו, מה יעשה ויהיה מכובד מאחרים? יכבד את הבריות:

כי מכבדי אכבד - והדברים קל וחומר, ומה הקב"ה שהוא מלך הכבוד, וכל מה שברא בעולמו לא ברא אלא לכבודו, מכבד את מכבדיו, ק"ו לבשר ודם:

ובוזי יקלו - למדנו ענותנותו של הקב"ה. לא אמר, "ובוזי אקלל" אלא "יקלו" מעצמם. ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר, שנאמר (בראשית יב) "ומקללך אאור":

[ברכות ח,א]

(ב) בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה:

(ב) שמצוה גוררת מצוה - כך מנהגו של עולם, העושה מצוה אחת נוח לו לעשות אחרת. והמתחיל בעבירות, קשה לפרוש מהם.

ועוד, ששכר מצוה מצוה. שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת, כדי לתת לו שכר על שתיהן.

וכן שכר עבירה וכו'.

פי' אחר, "ששכר מצוה, מצוה". שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה, נחשב לו למצוה בפני עצמה.

ונוטל שכר על המצוה שעשה, ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה:

ושכר עבירה עבירה - השכר וההנאה שמגעת לו לאדם בעשיית העבירה, נחשב לו כעבירה בפני עצמה, ולוקה על העבירה שעשה, ועל השכר וההנאה שמקבל בעשייתה:

(ג)הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי בָז לְכָל אָדָם,וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר,שֶׁאֵין לְךָ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה וְאֵין לְךָ דָבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם:

(ג) אל תהי בז לכל אדם - לומר מה יוכל פלוני להזיק לי:

ואל תהי מפליג - מרחיק לכל דבר שיש לחוש עליו, אל תאמר "רחוק הוא שיהיה, ואין לדאוג ממנו":

 

[ביאור משנה ד']

(ד)רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר, מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר, כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר, נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַגָּלוּי.

אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם:

(ד) מאד מאד הוי שפל רוח - אע"פ שבשאר מדות, הדרך האמצעית היא המשובחת, במדת הגאוה אינו כן, אלא יטה לקצה האחרון של שפלות הרוח.

לפי שהגאוה היא מאוסה ביותר.

ועוד שרוב בני אדם נכשלים בה, ולא בדילי אינשי מינה.

לכך צריך לעשות לה הרחקה יתירה:

 

(ה)רַבִּי יִשְׁמָעֵאל (בְּנוֹ) אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד תּוֹרָה עַל מְנָת לְלַמֵּד, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד.

וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת.

רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפּוֹר בָּהֶם.

וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר, וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף.

הָא לָמַדְתָּ, כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה, נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם:

(ה) הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד - גרסינן.

והכא פירושא. הלומד על מנת להיות תמיד עוסק בתורה ואין בדעתו להיות גומל חסדים עם הבריות, כרבה דעסיק בתורה ולא עסיק בגמילות חסדים, אע"ג דאיבעי ליה לעסוקי נמי בגמילות חסדים, מכל מקום מספיקין בידו ללמוד וללמד ותהיה מחשבתו נעשית:

והלומד על מנת לעשות - שהוא רוצה לעסוק בתורה ולהיות גם כן גומל חסדים, כאביי דעסיק בתורה ובגמילות חסדים, מספיקין בידו להשלים מחשבתו, ויזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.

ויש מפרשים הלומד על מנת ללמד בשביל שיקרא רב.

וגורסין "אין מספיקין בידו ללמוד וללמד".

וברוב הספרים מצאתי כגירסא ראשונה, ועיקר:

ואל תעשם עטרה להתגדל בהם - שלא תאמר אלמוד בשביל שאקרא רבי ויושיבוני בראש, אלא למוד מאהבה, וסוף הכבוד לבוא:

ולא קרדום לחפור בהם - ולא תלמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה שתתפרנס בה, כמו קרדום לחפור בה.

שהעושה כן, מועל בקדושתה של תורה, וחייב מיתה בידי שמים, כמי שנהנה מן ההקדש.

ומלמדי תינוקות נוטלין שכר שימור התינוקות בלבד, שמשמרין אותן שלא יפשעו, ויזיקו.

ושכר פיסוק טעמים. שאין הרב חייב לטרוח וללמד לתלמידים פיסוק הטעמים.

אבל שכר לימוד, אסור ליטול.

דכתיב (דברים ד) "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי". מה אני בחנם, אף אתם בחנם.

וכן הדיין, אסור ליקח שכר פסוק הדין, אלא שכר בטלה בלבד, דבר שהוא ניכר כמה מפסיד מבטול מלאכתו, כדי לשמוע טענות בעלי הדין.

ובלבד שיטול משניהם בשוה.

ואם נוטל יותר מזה, דיניו בטלים.

ומה שהתירה תורה לת"ח ליהנות מדברי תורה הוא, שתמכר סחורתו בשוק קודם כל אדם.

וגם, שיפטר מכל מסים ועולים וארנוניות.

ואפילו כסף גולגלתא, חייבין הצבור ליתן עליו.

ואפילו הוא עשיר ויש לו ממון הרבה, יכול הוא לשאול בדין שיפטרוהו.

ואם ת"ח חולה הוא, ומדוכא ביסורין, ומרבין העם להביא מנות גדולות מפני כבוד תורתו, מצוה עליו שיטול, ואין זה בכלל נאות מדברי תורה.

הואיל ואי אפשר לו להתפרנס בדרך אחר.

וכן ת"ח שמינו אותו הציבור עליהם פרנס, או ראש הסדר, ומתעסק בצרכי צבור, מותר לו ליקח מהם פרס.

ואפילו שכר הרבה יותר מכדי פרנסתו, כדי שיהיו מזונותיו בריוח, ומתוך כך יהי גדול ויראוי ומאויים בעיניהם.

כדאשכחן בכהן גדול, דכתיב ביה, "הגדול מאחיו".

ודרשו חכמים, "גדלהו מאחיו", שיהיו אחיו הכהנים מעשירים אותו משלהן.

וחכמים הראשונים שהיו נמנעים מזה, מדת חסידות היתה בהם, אבל לא מן הדין:

 

(ו)רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת.

וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה, גוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיוֹת:

(ו) כל המכבד את התורה - הדורש החסרות והיתרות שבתורה, ומראה טעם כל קוץ וקוץ, לומר, שאין בה דבר לבטלה, אין לך כבוד תורה גדולה מזה.

אי נמי, המכבד ספר תורה, ומכבד לומדי תורה והעוסקים בה, כל אלו בכלל מכבד את התורה הן:

 

(ז)רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר, הַחוֹשֵׂךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא.

וְהַגַּס לִבּוֹ בְהוֹרָאָה, שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ:

(ז) החושך עצמו מן הדין - במקום שיש גדול ממנו.

אי נמי, אומר לבעלי הדין שיתפשרו:

פורק ממנו איבה - שהיוצא מב"ד חייב, שונא לדיין. שאומר בלבו, לא היפך בזכותי:

וגזל - שמא יחייב הזכאי, ונמצא שגזל בא על ידו:

ושבועת שוא - שמא יחייב שבועה למי שאינו חייב בה, ונמצא מביא לידי שבועת שוא.

אי נמי קרי תנא לשבועת שקר, שבועת שוא.

כגון, האומר לא לויתי ולוה.

דבשעת שבועה, יצאה מפי לשוא:

והגס לבו בהוראה - בלא עיון ובלא המתנה:

 

(ח)הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תְּהִי דָן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד.

וְאַל תֹּאמַר קַבְּלוּ דַעְתִּי, שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלֹא אָתָּה:

(ח) אל תהי דן יחידי - אע"פ שיחיד מומחה יכול לדון, מדרכי החסידות הוא שאפילו מומחה לא יהא דן יחידי.

ודוקא כשלא קבלוהו בעלי הדין עליהם לדיין, אבל קבלוהו בעלי הדין עליהם, דן יחידי, ואפילו מדרך חסידות:

שאין דן יחידי אלא אחד - הקב"ה שהוא יחיד בעולמו:

ואל תאמר - לחבריך החולקים עליך:

קבלו דעתי - שאני מומחה, ובלא הצרוף שלכם הייתי יכול לדון:

שהן רשאין ולא אתה - הואיל וצרפת אותם עמך, ראוי שיפסק הדין ע"פ הרבים:

 

(ט)רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר.וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי:

 audio stops

(י)רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם. וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ. וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ (לוֹ) שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ:

(יא) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְרַקְלִיט אֶחָד. וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד.תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָה לְהִתְקַיֵּם:

(יב) רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבָּךְ^[1], וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמָיִם:

(יג) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בְּתַלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה כְתָרִים הֵם, כֶּתֶר תּוֹרָה וְכֶתֶר כְּהֻנָּה וְכֶתֶר מַלְכוּת, וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן:

(יד) רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְיָדֶךָ. וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן:

(טו) רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר, אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לֹא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים. רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם. וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים:

(טז) רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא.הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין:

(יז) הוּא הָיָה אוֹמֵר, יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא. וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא, מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה:

(יח) רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִּשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:

(יט)שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר, (משלי כד,) בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה יְיָ וְרַע בְּעֵינָיו וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ:

(כ) אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ:

(כא) רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

(כב) הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַיִּלּוֹדִים לָמוּת, וְהַמֵּתִים לְהֵחָיוֹת, וְהַחַיִּים לִדּוֹן. לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין, הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא עַוְלָה וְלֹא שִׁכְחָה וְלֹא מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שׁוֹחַד,^[2] שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ. וְדַע שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ, שֶׁעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹצָר, (וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה נוֹלָד), וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה חַי, וְעַל כָרְחֲךָ אַתָּה מֵת, וְעַל כָּרְחֲךָ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: