Short review

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי וגו'^[1].

וצריך להבין, ד"לפניהם" משמע לשון רבים, ו"כי תקנה" הוא לשון יחיד - והוה ליה למימר: "כי יקנו"?

אך הענין הוא, ד"כי תקנה" קאי על משה רבינו עליו השלום, וקאי אדלעיל מיניה, היינו על מה שכתוב: "ואלה המשפטים אשר תשים" - משה רבינו עליו השלום דוקא ישים המשפטים "לפניהם". והיינו על ידי: "כי תקנה עבד עברי כו'"^[2].

דהנה כתיב^[3]: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" -שזה קאי על משה רבינו עליו השלום, שמשפיע בחינת "עשב לבהמתך".

והענין, דכתיב^[4]: "וזרעתי את בית ישראל, זרע אדם וזרע בהמה" - שיש ב' מדרגות בנשמות ישראל. הא', הם הנשמות הגבוהות מאד במעלה ומדרגה, והם הנקראים: "זרע אדם", שהם הנשמות שנמשכו מבחינת אדם העליון שעל הכסא, כנזכר לעיל^[5]. דכתיב^[6]: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

(והיינו נשמות דאצילות, והם הנקראים "בנים". מה שאין כן נשמות דבריאה יצירה עשיה, נקראים: "עבדים". וזהו^[7]: "אם כבנים אם כעבדים").

והיינו, כמו שמעלת האדם שיש לו דעת, כך אלו הנשמות יש להם דעת גדול באלקות. ופירוש דעת - אין רצוני לומר הידיעה לבד אלא בחינת הרגשה ממש, וכמשי"ת.

והב', הוא בחינת "זרע בהמה". (והיינו נשמות דבריאה יצירה עשייה, שהם כמעט כל הנשמות שבדורותינו. כי נשמות דאצילות הן^[8]: "בני עלייה, שהם מועטים כו'", אפי' בדורות הראשונים) שהם הנשמות שאין להם דעת כל כך באלקות. ואין רצוני לומר שאין להם שכל והשגה באלקות - אלא אף גם שיש להם שכל והשגה, שמשיגים ומשכילים גדולת הבורא יתברך מפי ספרים ומפי סופרים, השגה והבנה גדולה - איך שהקדוש ברוך הוא מחיה ומהווה הכל וש"לגדולתו אין חקר כו'"^[9]. אך שאין זה בבחינת דעת והרגשה בנפשו. 

לכן נק' בהמה - שהבהמה יש לה ראיה ושמיעה כו', רק שאין לה דעת. כך הוא בחינת נשמות אלו. שאין בהם בחינת הדעת באלקות. שהדעת היא בחינת הרגשה, כשההשכלה נקשרת ונקבעה בנפשו כאלו מרגיש. כי "דעת" מלשון^[10]: "והאדם ידע כו'"'. שהוא בחי' התקשרות והתחברות.

ועל דבר זה נאמר^[11]: "ומבשרי אחזה אלוה" - אחזה ממש כאילו רואה כו'. ואף על פי שאי אפשר לראות האלקים בעין הגשמי - מכל מקום הוא על דרך שהאדם יודע ומרגיש בנפשו אשר בקרבו. שגם כן אי אפשר לראות מהות הנפש איך ומה היא - מכל מקום הוא נרגש ממנה, על ידי שרואה חיות הגוף שהוא מהנפש.  וכאשר ישן מסתלק החיות, וכשניעור משנתו תשוב אליו גילוי אור וחיות הנפש.

כך על דרך זה ממש הוא בחינת הדעת באלקות שיש לנשמות דאצי' כמאמר איוב^[11]: "ומבשרי אחזה כו'". והגם דלית מחשבה תפיסא ביה כלל - היינו שמהותו אינו מושג אבל מציאותו נודע ונרגש, מה שאנו רואים שהעולמות, שהם כמו גוף גדול, הם חיים וקיימים, והרי חיות זה בהן הוא מאין סוף ברוך הוא השופע בהן בכל רגע. והשכלה זו מושגת לכל, אך כשהיא מתקשרת בנפש שיהיה נקשר ונרגש ממנה ממש כאילו רואה - זה נקרא בחינת "דעת".

ועל זה אמרו^[12]: "איזהו חכם הרואה את הנולד" - כאלו רואה בעין ממש, הולדת והתהוות היש מאין כו'. ועל זה נאמר^[13]: "וה' עליהם יראה כו'". מה שאין כן כשאין השכלה והבנה זו בבחינת קירוב והרגשה ממש בנפש נקרא בחינה זו: "זרע בהמה".

ואף שיש לו שכל והשגה גדולה באלקות, וגם כל ישראל מאמינים כו', והאמונה היא למעלה מן הדעת - מכל מקום הוא נקרא: "עטרה", שהוא בחינת מקיף. וצריך להיות גם כן בחינת דעת, כמו שכתוב^[14]: "דע את אלקי אביך כו'". כי על ידי הדעת, על ידי זה אין העולם מסתיר להם כלל. וגם האהבה שהיא באה מבחינת הדעת וראיה חושיית אין ערוך אליה כו'. וכן היראה, כי^[15]: "אינו דומה שמיעה לראיה".

(ופירוש: "ראיה" הוא על פי מאמר רבותינו זכרונם לברכה^[16]: "הסתכל בשלשה דברים" - הסתכל דוקא בבחינת ראיה בעין השכל. כמו אדם המבין בחכמתו ורואה שיבא עליו איזה דבר טוב או רע אע"פ שרחוק הזמן שיבא הדבר - הנה מפני הסתכלות שכלו הוא כאלו רואה מיד בעיניו וכאלו הובא עליו, ומתיירא מאד - אם רע הוא או שמח - אם טוב הוא.

אבל בחינת שמיעה, דהיינו בחינת התבוננות בלבד במחשבה עמוקה, כמו אם שומע מאחרים שיבא הדבר - לא יפול עליו כל כך היראה או השמחה מהדבר מפני שאין עדיין הדבר בהתגלות גמור, אף על פי שמתבונן בו אינו כאלו רואה בעיניו ממש כו'.

וזהו שאמר: "הסתכל בשלשה דברים כו'". שיהיה ענין התבוננות אלקות אצלו, כאדם המבין בחכמתו ורואה הדבר, אף על פי שרחוק כו'. כי^[12]: "איזהו חכם הרואה את הנולד כו'". מה שאין כן בחינת שמיעה - היא מבחינת בינה. היינו שמבין אחדות ה' איך שכולא חד, ושכל העולמות בטלים ומבוטלים כאין נגדו, ושהכל בהשפעת חיותו יתברך ובו אין שינוי כו' כידוע כל ענין אחדות ה'. אף על פי שמתבונן בו הדק היטיב, וכל עומק מחשבתו טרוד בה והרי נקבעה האמונה בלבו מאד - מכל מקום הוא רק על דרך שמיעה והבנה לבד, ואין הענין בהתגלות גמור כאלו רואה בעיניו. ולפיכך כשיסיר מחשבתו אף לפי רגע - פונה לדרכי תאותיה כו'. 

מה שאין כן כשענין האחדות בהסתכלות חכמה, שהוא מקור הבינה קודם שיבא הענין להתבוננות והרחבה כו' - הוא ממש כמו ראיית העינים, ואי אפשר לו בשום אופן להסיר מחשבתו וכל המדות מענין האחדות. ובכל עשיותיו ועניניו דבוק בו יתברך דביקות נפלא מפני היותו רואה המלך בעיניו.

וזה היה בזמן קבלת התורה^[17]: וכל העם רואים את הקולות רואים את הנשמע. ולאחר שחטאו הוריד' מבחי' זו לבחי' שמיעה, שהיא בחי' בינה, ויכלו לחטוא כו'.

נמצא חכמה היא בחי' ראיה ובינה היא בחי' שמיעה. ונודע: דאבא מקנן באצי' ובינה בבריאה - לכן הנשמות דבריאה אין בהם בחי' ראיה רק שמיעה והבנה. וע"כ נקרא: זרע בהמה, משא"כ נשמות דאצי' שם גלוי בחי' חכמה וראיה ונקרא: זרע אדם כו'.

והנה בחי' הממוצעת המחבר ומזווג חכמה עם בינה - הוא הדעת. דעת הוא לשון התקשרות כמ"ש^[10]: והאדם ידע כו' - דהיינו שיהיה מקושר בעומק נקודת הלב במחשבת הבינה שמתבונן. משא"כ בינה לבדה - היא היות הענין במחשבה לבד ואין נוגע לעצמותו, דהיינו ללבו כלל. אבל שיהיה רעותא דלבא התלהבות לבבו ודביקותו בהענין שמחשב עד שיהיה כולו בהענין דבוק מאד בכל חושי גופו - זה נקרא דעת, הוא גורם שיתחבר בחי' חכמה לבינה. דהיינו שיגרום ברוב חוזק ההתבוננות עד שיהיה בהבינה בחי' ראיה - ראית החכמה כנ"ל.

ולכן בחי': זרע אדם היינו נשמות שיש בהם בחי' הדעת, שהוא הממשיך גלוי החכמה והראיה בהתבוננות, שיבא לבחי'^[11]: ומבשרי אחזה אלוה ממש. משא"כ כשאין בו בחי' דעת הנ"ל הממשיך גלוי החכמה כו', אז הוא רק בבחי' שמיעה והבנה לבדה, מבחי' בינה דמקננא בבריאה, וע"כ נק' זרע בהמה כו')

ואף שהבהמה אין לה גם שמיעה והבנה - הוא עד"מ שהרי הבהמה יש לה ג"כ כח המדמה, וכך השכל וההבנה באלקות כשהוא רק בבחי' שמיעה לבד, ה"ז כמו בחי' דמיון בעלמא, ונק' בחי': כדמותנו. וע"ז נאמר^[18]: היינו כחולמים - כמו בחלום שאין נשאר רק כח המדמה כו'.

(עמש"ל פ' וישב על פסוק זה. אבל בחי'^[6]: נעשה אדם בצלמנו - זהו בחי' זרע אדם בחי' ראייה כו'. אך הנה בחי' דעת המחבר החכמה בבינה נק' דעת עליון. ויש בחי' דעת תחתון, שהוא התקשרות המוחין בהמדות. והוא פנימיות המדות. ולקמן בפי' ונתתי עשב מבואר דגם בהמשכת בחי' דעת תחתון נק' אדם. וע' בלק"ת פ' שמות ד"ה וירא כו' דע כי כו'): 

ב והנה משה רבע"ה כחו גדול, שממשיך ומשפיע בחי' דעת בכנס"י, אף גם בנשמות שנקראו זרע בהמה - שיהיה בהם בחינת דעת והרגשה באלקות להיות^[19]: וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו'^[14] (והוא המזווג וממשיך בחי' חכמה לבינה שיהיו בההתבוננות בחי' ראיה כו')

כי משה רבע"ה נק': רעיא מהימנא - אחד המיוחד משבעה רועים - שרועה ומפרנס הנש"י בהשפעתו אליהם מוח הדעת. שזהו פירוש רעיא מהימנא - שמפרנס את האמונה. ולכך^[20]: הוא גואל ראשון וגואל אחרון - פי' גואל ראשון שהוא המשפיע להם בחי' הדעת, שבתחלת הדבור שלו אמר להם^[21]: וידעתם כי אני הוי' - כי מקודם כתיב^[22]: ויאמן העם. והוא יהיה ג"כ גואל אחרון להיות בחינת^[23]: ומלאה הארץ דעה כו'. כי כולם ידעו אותי וכו'.

(והיינו להיות הדעת גם בבחינת סוכ"ע. משא"כ בגאולת מצרים אע"פ שנמשך בחי': וידעתם כי אני הוי"ה - הוא בבחי' ממכ"ע כמבואר במ"א: ע"פ: וידעת היום)

וזהו^[3] ונתתי עשב בשדך לבהמתך - פי' עשב הוא בחי' דעת, שהוא שם ע"ב ושי"ן באמצע התיבה. (שם ע"ב הוא בחכמה, וצ"ל משום שהדעת ממשיך זיווג חכמה עם בינה כנ"ל) שנמשך: בשדך - בחי': חקל תפוחין קדישין - בשביל בהמתך, הם הנשמות שנק': זרע בהמה.

ואף גם המלאכים עליונים, ד' מחנות שכינה, נק' ג"כ בשם: בהמות וחיות, שהם פני אריה פני שור כו'. שאף שיש להם דעת והכרה באלקות, ועומדים בבטול גדול - מ"מ נקראים בשם בהמות, לפי שהשגתם הוא רק בבחי' מדת מלכותו ית', שממנו נמשך חיותן והתהוותן, ועד שם עלו השגתם. אבל במהותו ועצמותו ית' לית מחשבתם תפיסא כלל.

(וכמבואר במ"א ע"פ: רני ושמחי בענין: וצדקתך ירננו)

ובחי' מלכות הוא נק' שם, כמשל שם האדם שאינו נוגע למהותו ועצמותו וכו', וע"כ נקראים: בהמות - שאין להם דעת השגה במהותו ועצמותו ית'. ולכן אומרים: קדוש - שהוא ית' קדוש ומובדל מהם כו'. ולכך גם עליהם נאמר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך.

והנה המשכת הדעת הוא על ידי אמירת הקדוש. כי אין הקב"ה מצטרך להשיר והשבח שלהן, אלא שעי"ז שאומרים קדוש נמשך להם השפעת הדעת כו'.

(כי: קדוש - קדש ו', שהוא המשכת ח"ע בחי' ראיה. א"נ, המשכת הכתר, והוא ע"י דעת עליון שמקבל מבחי' כתר, כמש"ל בפ' תולדות ע"פ: מים רבים כו'):

ג והנה ביוצר אור אנו אומרים: כולם כאחד עונים כו' קדוש כו' - כולם כאחד דוקא. וכמ"ש בזוהר: דלא מקדשי ליה לעילא עד דישראל מקדשי ליה לתתא, דמקדשין ליה כולא כחדא.

פי', כי ג' עולמות בי"ע, שהם הנק' בחי': בהמה ולשם ממשיכים בחינת הדעת. והנה ג' עולמות בי"ע הם ג' בחי' מחשבה ודבור ומעשה - כי^[24] ישראל עלו במחשבה. ואף הנשמות שנקראו: זרע בהמה - הם מבחי' מחשבה והוא עולם הבריאה. משא"כ המלאכים נמשכים מבחי'^[25]: דבר ה' ורוח פיו וכו' - שהיא בחי' יצירה.

לכך אין יכולים המלאכים לומר קדוש להמשיך גילוי הדעת אליהם עד שיאמרו ישראל תחלה: קדוש, כי ההמשכה צ"ל כסדר: שיומשך הדעת בהמחשבה ומהמחשבה נמשך להדבור כו'. וא"א שיומשך בהדבור בטרם שנמשך בהמחשבה, כמו שא"א לדבר אא"כ שיחשוב תחלה הצירופי אותיות שרוצה לדבר כו'.

ואמנם גם ישראל א"א להם לומר קדוש עד שיאמרו המלאכים קדוש. כי עם היות מצד שרש נשמתן הם מבחי' מחשבה שלמעלה מעולם המלאכים - אך מצד התלבשותם בגופות, הרי הם בבחי' עולם העשייה שלמטה מטה מהמלאכים שהם מבחי' יצירה. וא"כ הם צריכים לקבל הדעת ע"י המלאכים, כדרך ההמשכה מבחי' הדבור לבחי' המעשה כו'. וזהו: ומקבלין דין מן דין. ולכן מקדשי ליה: כחדא דוקא, כולם כאחד עונים וכו'.

(וזהו: "כתר יתנו לך מלאכים כו' ועמך ישראל וכו' יחד כו'" - דוקא. ופי': כתר יתנו לך - שע"י שנמשך הדעת בנפשם, עי"ז נמשך ג"כ גילוי הכתר לז"א, כי הדעת הוא חיצוניות הכתר. ולכן כשהכתר נמנה אין הדעת נמנה כו'. וכשצ"ל^[26] המשכת הדעת, בהכרח שיותחל ההמשכה מהכתר. וכשצ"ל^[26] נמשך למטה, בהכרח שיומשך תחלה למעלה, כמ"ש: בכוונת ברוך שאמר)

והנה כ"ז נמשך ע"י משה רבינו ע"ה, שהוא הממשיך ומשפיע בחי' הדעת, מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין, שיהי' עובר ונמשך בכל הבחי' מחדו"מ.

(ועמ"ש במ"א ע"פ: הרם את מטך וכו' - שע"י קי"ס נמשך רעותא דלבא במחשבה דו"מ^[27]. והיינו: ע"י הרם את מטך - בחי' הדעת שעולה עד הכתר כו', וממשיך משם למחדו"מ. ועמ"ש ע"פ: וידבר משה כו' אל ראשי המטות):

ד וזהו: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - משפט הוא לשון הליכה, כדמתרגם על פסוק: כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא^[28]. וההלכות הם לשון^[29]: הליכות עולם לו -

בחי' עליית העולמות עילוי אחר עילוי וכו'. והיינו ע"י הדעת שהיא ההכרה וההרגשה באלקות, ולכן נק' בשם הליכה. ולכן הקליפות אין להם בחי' מוח הדעת, כנודע מענין^[30]: אז תבואנה שתים נשים זנות כו'^[31] - והיינו לפי שהם יש ודבר, ואין בהם בחי' הבטול מלמטה למעלה כו'.

ודעת והילוך זה נמשך ע"י למוד ההלכות, שע"י שמעיין בהם להשיגן הטיב על בוריין, וה"ז גילוי דעת התורה במחשבת האדם - ע"י זה זוכה להילוך במדרגות בהשגות גדולת א"ס ב"ה שיומשך בו בחי' הדעת.

(וז"ש בגמ', שאמר רב ששת^[32]: "חדאי נפשאי לך קראי, לך תנאי כו' . . מעיקרא כי עביד אינש אדעתא דנפשיה קא עביד". פי': אדעתא דנפשיה - היינו שיומשך בחי' הדעת בנפשו, שתהי' נפשו דבוקה ומקושרת באלקותו ית', שזה נמשך ע"י עסק התורה).

"אשר תשים" - דהיינו משה ישפיע בחי' הדעת: "לפניהם" - היינו לפנימיותם, כי הדעת היא המשכת הפנימיות דוקא, ונמשך עי"ז גילוי פנימיות המדות שהוא הקיום של המדות. (ועמש"ל ע"פ: מים רבים כו').

ולכן איתא בזוהר^[33]: משה משה^[34] לא פסיק טעמא, אברהם אברהם^[35] פסיק טעמא - כי אברהם הוא בחי' מדת האהבה וחסד כו', ויש פסיק והפסק בין אהבה דעשיה לאהבה דיצירה. אבל משה שהוא בחי' הפנימיות - לא פסיק טעמי', כי בבחי' הפנימיות אין חילוק כ"כ כו'.

(א"נ: "לפניהם" - ר"ל לבחי' פני אדם. שהרי אע"ג שהם בחי' בהמה: פני אריה פני שור כו' - מ"מ ודמות פניהם פני אדם, היינו בחי' דעת דבריאה. ובבחי' פניהם ישים וימשיך בחי' המשכת הדעת הנמשך מלמעלה. כי דעת זה דבריאה הוא כלי לאור הדעת הנמשך מלמעלה. וכעין מ"ש בפ' ויקהל שרצון התחתון הנולד מהשכל, הוא כלי להשראת רצון העליון שלמעלה מהשכל כו'. 

ועוד מבואר בפ' מקץ ע"פ: וזאת לפנים בישראל - שיש בכל א' בחי' פנימיות וחיצוניות סתים וגליא כו'. ובמ"א נתבאר ענין וכנפיהם פרודות בבחי' התחלקות משא"כ ופניהם כו' ע"ש.

ולכן נאמר: כי תקנה לשון יחיד. ועמ"ש ע"פ: וקבל היהודים לשון יחיד.

מיהו כאן תירץ ענין: כי תקנה לשון יחיד, בתירוץ אחר דקאי על משה כו'.

וזהו^[36]: משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה'. - פי' משפטיך שהם הלכות התורה שהם גבוהים מאד, ע"כ יוכלו לימשך גם למטה מטה, שעי"ז^[36]: אדם ובהמה תושיע - היינו לבחי' פני אדם שבבהמה כנ"ל).

ולכן המשכת הדעת לבחינת בהמה נמשך דוקא ע"י משה, להיותו מבחי' דעת עליון בחי' סוכ"ע שלמעלה גם מבחי' נשמות הנק': זרע אדם, שהם מבחי' דעת תחתון דממכ"ע - כי הוא סובב ומקיף.

(עמ"ש ע"פ: לבבתני. ולגבי המקיף שוה אדם ובהמה. וכמו בשביעית שהיא עליות בבחי' סוכ"ע אדם ובהמה שוין^[37]: שכשכלה לחיה מן השדה אין לאדם לאכול כו' כמ"ש במ"א ע"פ: את שבתותי תשמרו):