ברך

מים אחרונים. נשאל אדמו"ר הזקן מבנו (אדמו"ר האמצעי): מה יהי' ענין מים אחרונים לעת"ל כשיקוים מש"נ את רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ויענהו: ענינם אז יהי' בנוגע לאלה שעסקו בעניני עולם בטהרה (שיחות חה"פ תש"ב).

ברך. כל מעיני - בברהמ"ז כל בחול"ם. אוחזין הכוס בידו, מוגבה, עד סוף בונה ברחמיו ירושלים אמן. מעמידו אח"כ, וחוזר ונוטלו לברכת בפה"ג. ביעלה ויבוא: המברך מגבי' מעט קולו באמירת זכרנו כו' בו (בי"ת דגושה) לטובה כו' בו (בי"ת רפוי') לברכה כו' לחיים טובים - וכל המסובין עונין אמן אחרי: לטובה, לברכה, טובים. הנוסח: מלך חנון ורחום אתה. אין עונין אמן אחר יחסרנו. כאו"א אומר אבי מורי בעה"ב הזה ואת א"מ בעה"ב הזה, אף אורח או מי שאין לו או"א - כ"ז נוהגין כך גם בכל השנה.

כוסו של אליהו

כוסו של אלי' (ח"י.  שו"ע רבינו ס"ס תפ). מזיגת כוס זה אחר ברהמ"ז ולא לפני ברהמ"ז. (וכוס ד' מוזגין לאח"ז כדלקמן. (להעיר שבשו"ע אדה"ז סו"ס תפ נזכר כוסו של אליהו כאילו הוא כוס נוסף על המסובין, היינו בעת מזיגת הכוס ד') ולכאורה צ"ע למה לא נזכר כוסו של אליהו בפנים ההגדה של אדה"ז?)] (חוץ מזמנים ידועים - שיחת חה"פ התש"ג). [עיי"ש שבאותו שנה מזג אדמו"ר בשני הסדרים לפני בהמ"ז. ולכאורה אין לומר שהזמנים הידועים שייך למלחמת העולם, והמצב דאחב"י אז. כי הרי זה מדברי הריי"צ אודות המנהג שלפניו. ואולי גם בימיהם הי' בזמנים מיחודים לאחב"י] כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מדקדק למזוג בעצמו כוס זה, ומדור לדור דקדקו האדמורי"ם בזה.

טעם כוס זה - כי אלי' הוא המעיד שישראל מקיימים מצות מילה (עפמש"כ בפדר"א פכ"ט) המעכבת בפסח כמש"נ וכל ערל לא יאכל בו (הר"מ חאגיז בס' ברכת אליהו). ויש להמתיק זה עפמש"כ (שמ"ר פי"ט, ה) שבלילה זה מלו ישראל עצמם [ואף שאין מלין אלא ביום - וכמו שהקשו ע"ז בכמה ספרים - י"ל בפשיטות, דהדין דמילה שלא בזמנה אינה אלא ביום - נתחדש לאחר מ"ת (תוד"ה מר, יבמות עב, ב) 

[כי בגמרא שם לומדין את הדין שמילה שלא בזמנה שאינה אלא ביום, מהפסוק בתזריע ויקרא יב, ג, "וביום השמיני" שהוא לאחרי מ"ת. ולכאורה כוונת אדמו"ר בזה שמציין להתו', אף שבגמרא שם מבואר שהלימוד הוא מ"וביום", שהוא לאחרי מ"ת ולא מהפסוק "בן שמונת ימים" בראשית יז, יב שלפני מ"ת?  כי מפשטות הגמרא היינו לומדים שמילה שלא בזמנה שאינה בלילה לומדים מה"ו" יתרא של "וביום", ומילה בזמנה שאינה בלילה לומדים מהמילה עצמה "ביום". אבל בתו' שם מבואר שאף שהלימוד שלא מבזמנה הוא מ"וביום" ולא בלילה, אבל מילה בזמנה שאינה בלילה לומדים מהפסוק "בן שמונת ימים", א"כ יוצא שמילה שלא בזמנה לומדים מפסוק שלאחרי מ"ת, ומילה בזמנה לומדים מפסוק שהוא לפני מ"ת. וא"כ אינו קשה איך מלו בלילה? כיון שזה הי' מילה שלא בזמנה ולפני מ"ת. הנה לאחר זמן למדתי מכתב אדמו"ר שמבאר פרטים בהנ"ל עיי"ש. ועיין לקו"ש חי"ז תזריע א בארוכה]. 

אבל קשה דלטעם זה הי' צריך למזוג כוס זה בתחלת הסדר, ועכ"פ לפני אכילת האפיקומן שהוא זכר לפסח.

מוזגין כוס כו' שפוך גו'

מוזגין כוס כו' שפוך גו'. צע"ק [צריך עיון קצת] שחלק הגדה זה אינו נכלל בסימן קדש כו' [= כל הסימנים שבאים אחרי קדיש, אין בהם סימן למוזגין כו' מוזגין], כי פיסקא ברך כבר נגמרה. והלל [היינו הסימן הלל] נכתבה אח"ז [לאחרי שפוך חמתך]. ובסי'[דור] קו"י [קול יעקב] נכתב הסימן הלל קודם שפוך. [ונרצה הוא בסוף הסדר. עי' קטע לקמן]

מוזגין כוס ד'. קודם אמירת שפוך חמתך [אף כי עיקר כוס הד' הוא לגמור עליו ההלל] (סי' רע"ג. [ר' עמרם גאון] ר"ן ר"פ [ראש פרק] ע"פ [ערבי פסחים]. בחיי פ' וארא. אבודרהם). כי ד' כוסות הם כנגד ד' כוסות של פורעניות שעתיד הקב"ה להשקות את או"ה - ירושלמי פסחים רפ"י - ואנו אומרים: בזה הכוס הננו משלימין המצוה לכן עשה מה שהבטחתנו ושפוך חמתך גו' (שם).

וצ"ע מפני מה לא ביארו, שהוא ע"פ דברי ר' לוי בירושלמי שם, שד' כוסות הם כנגד ד' מלכיות. וא"כ כוס ד' הוא רמז לגלות וגאולה האחרונה, ולכן אז דוקא אומרים שפוך (וסרה קושית הרשב"ץ על טעם הא' מפני מה אומרים דוקא בכוס ד' ולא באחרים).

ופותחין הדלת

ופותחין הדלת. מנהג בית הרב: (כשחל בחול לוקחים מנורת נרות דולקים ו)הולכים לפתוח כל הדלתות שבין החדר שבו עורכים הסדר ורה"ר (או החצר), ואומרים שפוך - השלוחים אומרים אותו אצל הדלת. קרה ואדמו"ר בעצמו, בלוית א' מבני ביתו, הלך לפתוח הדלת ואז גם הוא אמר שפוך חמתך גו' אצל הדלת - בחזירת השלוחים מתחילין לא לנו.

אמירת שפוך חמתך בישיבה, וא"צ לעמוד. [נזכר בספר השיחות הנ"ל]

ופותחין הדלת. כדי לזכור שהוא ליל שמורים ואין מתיראין משום דבר ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך הקב"ה את חמתו על הגוים (שו"ע רבינו שם).

פותחין הדלת שיכנס אליהו כו' כי אכל את יעקב גו' ויעקב נטל מאליהו משכון אות הוא"ו שיבוא ויבשר גאולת בניו (סי' מהרי"ד).

שפוך גו' כי אכל גו' (תהלים עט, ו-ז). - שפך גו' (שם סט, כה) - תרדוף גו' (איכה ג', סו) - כן הוא בסי' האריז"ל, של"ה, יעבץ (בסי' רע"ג וז"פ אין כ"א שני הפסוקים שפוך גו' כי אכל גו'. במח"ו מוסיף כמה פסוקים על נוסחא שלנו).

שפוך גו' - ואע"פ שאין אנחנו ראויים - לא לנו ד' לא לנו כי אם לשמך גו' (ז"פ).

-----------------------

מקורות

פרקי דר"א פרק כ"ט:  וכך היו ישראל נהוגין למול עד שנחלקו לשני ממלכות, ומלכות אפרי' מנעו מהם את המילה, ועמד אליהו זכור לטוב וקנא קנאה גדולה, ונשבע על השמים שלא להוריד טל ומטר על הארץ, ושמעה איזבל ובקשה להרוג אותו, עמד אליהו והיה מתפלל לפני הקב"ה, אמר לו הקב"ה, (אליהו) טוב אתה מאבותיך, עשו בקש את יעקב להרגו, שנאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. וברח מלפניו ונמלט, שנאמ ויברח יעקב שדה ארם. פרעה בקש להרוג את משה, וברח מלפניו ונמלט, שנאמר ויברח משה מפני פרעה. שאול בקש להרוג את דוד, וברח מלפניו ונמלט, שנאמר ודוד ברח וימלט. ללמדך שכל מי שהוא בורח נמלט. עמד אליהו וברח מארץ ישראל ונמלט, שנאמר ויקם ויאכל וישתה. (ושם) נגלה עליו הקב"ה ואמר לו, מה לך פה אליהו קנא קנאתי. אמר לו הקב"ה, לעולם אתה מקנא. קנאת בשטים על גלוי עריות, שנ' פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. וכאן אתה מקנא, חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך, מכאן התקינו חכמים שיהיו עושין מושב כבוד למלאך הברית, (שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית), שנ' ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא וגו'. אלהי ישראל יחיש ויביא בחיינו משיח לנחמנו ויחדש לבבנו, שנא' והשיב לב אבות על בנים.