צפון

ואחר כך יקח האפיקומן ויחלקו לכל בני ביתו, לכל אחד כזית ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן ויאכל בהסיבה. וצריך לאכלו קודם חצות: [עי' מ"ש בביאור הדברים]  

צפון כו'  כזית.  בשו”ע  ([אדה״ז] תע”ז ס”ג) כתב: ולכתחילה טוב לאכול שני זיתים, אחד זכר לפסח ואחד זכר למצה הנאכלת עם הפסח. וכ”ה מנהג בית הרב. [1] [2]

פי' ישנן שתי דיעות: שכזית האפיקומן הוא זכר לפסח [דעת הרא"ש] או שהוא זכר למצה שנאכלת (עם הפסח) על השובע [דעת הרשב"ם], ולצאת ידי שתיהן טוב לאכול ב' זיתים. [ב"ח] [3]

[וי”ל שאם קשה עליו שאז אוכל רק כזית א' [שו"ע אדה"ז שם], עליו להתנות שהוא זכר ע”פ הדעה שהלכה כמותה [3*]] - ולא תקנו לדיעה השני' זכר גם למרור הנאכל על השובע, כיון שבזמן שאין פסח חיובו רק מדרבנן [4](ראה ב”ח סתע”ז [לשון הב"ח]. דו”פ  [= דרישה ופרישה] שם[5])

אין לומר הטעם על אי-תקנה זו, כי כל עיקר המרור - מן התורה - הוא רק מכשיר הפסח (פסחים צ, א) ואינו מצוה בפ”ע (רמב”ם הל' חומ”צ רפ”ז [לכאורה הוא שם הל' יב]) [משא"כ מצה הוא חיוב בפני עצמו. והראי' ע"ז כי גם בזמה"ז חייב במצה משום: "בערב תאכלו מצות", כמבואר בגמרא פסחים ק"ך א] - כי [בזמן המקדש, (משא"כ בזמה"ז) [6] ] ישנו חיוב למרור גם אם אין מחוייבים בקרבן פסח (עיין פסחים צא, ב. [שם משמע שנשים אף שפטורות מקרבן פסח, חייבות במרור] קידושין לז, ב. [7]  תוספתא פסחים ספ” ["החזרת והמצה והפסח אין מעכבין זה את זה"]. צפנת פענח על הרמב”ם שם [8]).

ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן (רי”ף - כ”כ בח”י ובמ”מ בשו”ע רבינו סתע”ח. אבל צ”ע וכמ”ש בפרמ”ג בא”א רסתע”ח). שלא יבטל טעם האפיקומן (כן משמע מהב”י ורמ”א ר”ס תפ”א).

לכאורה צ”ע: א) הו”ל להזהיר שלא יאכל אחר האפיקומן ובפרט שאכילה חמורה מן השתי', כמ”ש בטושו”ע ונ”כ סי' תע”ח ותפ”א. ב) הול”ל ואסור לשתות, או ואין לשתות אחר אפיקומן, וכמ”ש כל הפוסקים. ומהו פי' ויזהר שלא ישתה.  ג) אזהרה זו הו”ל לכתוב אחר גמר דיני אכילת האפיקומן, כיון שזמנה אח”ז.

וי”ל: פירוש ויזהר שלא ישתה, היינו ע”י שישתדל שלא יהי' צמא. ובזה מובן כהנ”ל: א) לא הוצרך להזהיר על אכילה, כיון דבלאה”כ האפיקומן צ”ל נאכל על השובע. ב) לא בא להשמיענו דין איסור אכו”ש אחר האפיקומן, כי מקום הדינים הוא בשו”ע ולא בסידור. ורק הנהגות הסדר קמ”ל, שישתה, באופן שלא יצמא אח”כ. ג) מובן שזהירות זו זמנה היותר אחרון הוא סמוך לאכילת האפיקומן וקודם לה, ולכן כתבה סמוך וקודם לתיבות ויאכל. - באו”א קצת י”ל: אם לא ישתדל שלא יצמא, ויתאב הרבה לשתות הרי יתירו לו לעבור על דעת קצת פוסקים ולשתות שאר משקין (סתפ”א ס”א, בשו”ע רבינו) ולכן מזהירין ע”ז, משא”כ באכילה.

שלא ישתה - מדסתם דבריו משמע: א) שמכל שתי' יזהר, ואפילו מים (ר”ש מאוירא במרדכי ס”פ ע”פ). ב) שגם בלילה השני צריך ליזהר (שבה”ל). וכן נוהגין.

ויזהר שלא ישתה אחר אפיקומן. מעיקר הדין אין איסור כו', והאוכל ושותה (בליל ב') אין עליו כלום אלא שנמצא מוציא עצמו מכלל המהדרין ועובר על דברי חכמים שאמרו לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל (אדה”ז בשו”ע סתפ”א סוס”א - משבה”ל וכו'.) פס”ד ברור עד כמה מחוייב כאו”א בהידור מצוה אפילו כשאינו מעיקר הדין ואין עליו כלום!

ויאכל בהסיבה (רא”ש פ, ע”פ סי' כ”ו וטושו”ע סתע”ז ס”א. ודלא כמשמעות הרמב”ם הל' חומ”צ פ”ז ה”ח ופ”ח ה”ט. עיין הגמ”יי שם ומ”מ לשו”ע רבינו תע”ז ס”ב).

קודם חצות (תוד”ה לאתויי מגילה כא, א) כמו הפסח שלא הי' נאכל אלא עד חצות.

בשו”ע שלו כתב, שלכתחילה טוב לגמור את ההלל ג”כ קודם חצות (ר”ן ס”פ ע”פ וספ”ב דמגילה). אבל אין מדקדקין בזה בבית הרב.

--------------------

 1 [פירוש, שאף שבההגדה לא הזכיר אדה"ז את מ"ש בשו"ע שלו  (כי בסידור פוסק הוא לגמרי כדעה הא') - מ"מ מנהג בית הרב (היינו המנהג בפועל) לאכול שני זיתים כבשו"ע שטוב לאכול שני זתים. (אבל אין לומר שאדה"ז בסידור לא בא לתת שיעור אכילת כזית לאפיקומן אלא לומר שיחלקו כזית לב"ב מהאפיקומן. עיין בשולחן המלך ח"ב ע' קח הערה 5 - (מלבד שפירושו בדברי אדה״ז צע״ג) כי הרי אדמו"ר בסידור נותן שיעור לאכילת מצה, מרור, וכורך, ובכרפס כותב שלא יאכל כזית, א"כ זהו ענינו של הסידור להורות השיעור שצריך לאכול, וכאן שיש הלכה מיוחדת שצריך לאכול שני זתים, את זה אינו כותב? אתמהה. ובפשטות כוונתו כאן הוא כבכל ההגדה, לתת לנו את השיעור של כזית לאכילת האפיקומן, ובסידור פסק רק כדעת הרא"ש, ובמנהג בפועל אוכלים שני זתים לחוש לדעת הרשב"ם. ופשוט)]

 2 [למה צריך אדמו"ר לפרש את דברי אדה"ז? להוציא מכלל טעות. כי מפשטות לשון אדה"ז נראה כאלו שיש דעה שצריך לעשות זכר לפסח וגם זכר למצה הנאכלת עם הפסח, ולדעה זו צריך לאכול שני זתים. אבל זה אינו - כי אין שיטה כזו. ומסביר אדמו"ר שיש שני דעות למה אוכלים האפיקומן ולצאת ידי שני הדעות אכלים שני זיתים]

3 [וצ"ל לכאורה למה צריך ב' זיתים? ולמה בכלל יצטרך להתנות? האם משום שיש מחלוקת בטעם הזכר יהי' חייב לאכול לכל דעה? הרי אוכל הכזית לפי הדיעה שכמותה. ולמה צריך להתנות? ואפילו לפי הסברא של אדמו"ר שצריך להתנות - מדוע אין להתנות לכתחלה, ולמה יצטרך לכתחלה לאכול שני זיתים? ועוד כשאוכל הזית השני לכאורה הוא עובר על אין מפטרין, משא"כ אם הי' אוכל רק כזית אחד? ונראה ע"פ דברי הב"ח שם. ולזה לכאורה כיוון אדמו"ר בציונו להב"ח "ומשום דלהרא"ש אין אכילה זו אלא זכר לפסח ולא לשם חובת אכילת מצה, ולפרשב"ם היא משום חובת מצה הנאכלת עם הפסח, על כן צריך ב' זתים ולא סגי כזית אח' לאפוקי נפשיה מפלוגתא". היינו שאילו הי' מחלוקת לזכר איזה דבר אז אפשר לאכול רק כזית אחד. אבל כיון שלהרא"ש הוא לא לשם חובה ולפרשב"ם הוא חובה אין לצאת בכזית אחד. כי אין לצאת בכזית אחד גם לחובה וגם לרשות. וגם לכתחלה אין לצאת בממ"נ רק כשאי אפשר לו לאכול כזית שני. ועל כזית השני לא יחול "אין מפטירין" כמו שבכוס שלישי ורביעי שבא אחרי אפיקומן, כיון שהוא חלק מהסדר.]

3*  [לכאורה יש להקשות דא"כ למה לא הביא אדה"ז הלכה זו שצריך להתנות? ואדרבא כותב "לכתחלה טוב לאכול שני זתים", אבל אם אינו עושה כ"לכתחלה" אין צריך שום דבר? - וי"ל ע"פ דברי אדמו"ר באג"ק  ח"ג אגרת תק"ו " כי כמדומני, ממעט אדה"ז ביותר להביא דינים מחודשים מה שלא נמצא בפוסקים שקדמוהו". וכיון שהלכה זו אינה נזכרת בפוסקים שקדמוהו, אין אדה"ז בשלחנו מביאו. ואולי משו"ז כותב אדמו"ר דברים אלו בחצעי רבוע, משום גודל החידוש שבזה שלא נזכר הלכה זו בהפוסקים. וי"ל עוד כי אולי אינו ברור עד כמה נחוץ לחשוש לדעה השני' כשאין אוכל בפועל, ולכן כתבה בחצאי ריבוע. ועצ"ע]

 4 [פי', כי הרא"ש ס"ל בדברי הרשב"ם שצריך לאכול עם המצה בגמר הסעודה מרור וחרוסת. אמנם הב"ח כותב: "ומנהגינו ליקח חלק הגדול לאפיקומן כאשר נתבאר למעלה בסימן תע"ג ואוכלין ממנו כשעור ב' זתים א' זכר לפסח כאשר כתב הרא"ש, וא' זכר למצה הנאכלת עם הפסח כאשר פרשב"ם. ואין כורכין אותו במרור וחרוסת. ודלא כמה שהבין הרא"ש מפירושו. וה"ט - דמצה דוקא שהיא דאורייתא - אוכלין באחרונה לשם חובה, זכר לאכילת מצה הנאכלת עם הפסח. אבל מרור וחרוסת שהוא דרבנן, אין חיוב לאכלה באחרונה כל עיקר, אף לדעת פרשב"ם. ולהעיר שבלשון רש"י שם מבואר כדברי הב"ח "והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה, אבל לא מרור, דלאו חובה הוא".]

 5 [מה כוונת אדמו"ר בציינו להדרישה? לכאורה כוונתו שהדרישה הקשה על דברי הטור בדעת הרשב"ם שלאחרי אכילת הכריכה (כהבנת הרא"ש בדברי הרשב"ם) אוכל עוד כזית מצה. ועל זה אומר הדרישה שלענ״ד אין לאכול אחר הכריכה כלום משום אין מפטירין. ואדמו״ר מציין לזה, שלדידן שאוכלים רק מצה לזכר כפי המנהג שכותב אדהז - אין לאכול מרור לעשות זכר למרור, לאחרי הזכר שעשו למצה, כיון שאין מפטירין.]    

 6 [כן מוכח ממ"ש באג"ק חט"ו אגרת שס בשולי הגליון. שהקשה מהרש"י זוין  "וקצת צ"ע מש"ש בסתימות ופשיטות בשם הצפנת פענח כי יש חיוב מן התורה למרור אף אם אין מחוייבים בקרבן פסח, והרי זה גגד המפורש ברמב"ם הל' קרבן פסח פ"ח ה"ב. וכן מורים דבריו בהל' חמץ ומצה פ"ז הי"ב". והשיב לו "קושייתו על הצפנת פענח - הרי דברי הצפנת פענח הם על דברי הרמב"ם שכ' מקשה מהם.- ומחלק בין זמן בית המקדש וזמן הזה". ועיין הערה הבא]

 7 [וצריך לעיין. כי שם איתא "איצטריך סד"א הואיל וכתיב (במדבר ט, יא) על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא ^- קמ"ל. א"כ משמע שחייבין במרור גם כשאין פסח.  אבל ברש"י ותוס' משמע שלא גרסינן שם מרור רק מצה. וכ"ה במסורת הש"ס שם. כי הפסוק מפורש רק " גבי מצה - בכל מושבותיכם תאכלו מצות (שמות יב):" ובתו' שם " מושב דכתב רחמנא גבי מצה למה לי. " ולא נזכר מרור.  גם צריך עיון, למה אינו מביא מגמרא שם פסחים ק"ך ע"א, שם מבואר שמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. ומבואר שם שבזמן שביהמ"ק הי' קיים טמא ושהיה בדרך רחוקה וערל ובן נכר אף שאינו אוכל פסח אבל אוכל במצה ומרור? ובשלמא הצפנת פענח מדבר אודות חיוב נשים בזמן הזה במרור לכן מביא הגמרא שנשים בזמן בימה״ק אף שפטורים מקרבן מ״מ מחויבים במרור מן התורה, וכן ממה שלומדים מבכל מושבותיכם, שבחו"ל פטורים מקרבן, ומ"מ מחוייבים במרור. וא"כ נשים יתחייבו גם בזמן הזה במרור מדאורייתא. ואינו יכול להוכיח מקרבנות שטמא וערל אין מקריבים - כי בזה״ז אין קרבנות כלל.  אבל כאן הרי אדמו״ר רק רוצה להוכיח  מהגמרא שבזמן הבית אף כשאינו מביא ואוכל קרבן ומ״מ מחוייב במרור מה״ת א״כ הי לו לכאורה  להביא הגמרא מפסחים קכ, א ]

 8 [לשון הצפנת פענח: "אכילת מרור אינהמצוה כו'. והנה בפסחים ד צ"א ע"ב מבואר דמכל מקום נשים אף למאן דאמר פסח בראשון רשות חייבות במרור, ואם כן לפי זה לדידיה גם עכשיו נשים במרור מן התורה. ועיין קדושין ד' ל"ז ע"ב דאמר שם מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי, עיי"ש בתוס'. וצריך לומר דנפקא מינה בין זמן בית המקדש בחוץ לארץ בין בזמן הזה". ]