המצווה המשלימה ק"ע
האזהרה שהוזהר עוד כל שבט לוי, מלקחת חלק בביזה שבוזזים בשעת כבוש ארץ ישראל.
והוא אמרו יתעלה: "לא יהיה לכהנים הלויים כל שבט לוי חלק ונחלה". (דברים יח, א)
ולשון ספרי:"חלק בבזה, ונחלה בארץ".
אפשר לך להקשות עלי ולומר, "למה מנית שני ענינים אלו שתי מצוות, והם: האזהרה מלקחת חלק בארץ, והאזהרה מלקחת חלק בבזה.
והלא הם בלאו אחד, והרי זה לאו שבכללות, שהקדמת, שהוא נמנה לאו אחד?"
דע, שכבר נתחלק לאו זה ואמר: "ונחלה לא יהיה לו" (דברים, יח, ב), והרי הם שני לאווין בשני שמות:
האחד מהם: "לא יהיה לכהנים הלויים חלק ונחלה" והוא האזהרה מלקחת חלק בביזת הארץ.
והשני: "ונחלה לא יהיה לו", האזהרה מלקחת חלק בארץ.
וכבר נכפל הלאו, על שני ענינים אלו עצמם, בכהנים.
והוא אמרו יתעלה לאהרן: "בארצם לא תנחל, וחלק לא יהיה לך בתוכם" (במדבר יח, כ).
ובא הפירוש:"בארצם לא תנחל" - בשעת חילוק הארץ.
"וחלק לא יהיה לך בתוכם" - בבזה.
ואולי תחשוב, ששני הלאווין האלה הנזכרים בכהנים, שתי מצוות, ולפיכך ראוי למנותם.
דע, שכיון שהלאו בא באופן כללי: 'כל שבט לוי', הרי נכנסו הכהנים בכלל, ואמנם כפלו בכהנים לחיזוק העניין.
וכן כל הדומה לזה מן הכלל והפרט, אינו נכפל אלא לחיזוק ולהשלמת הדין, כיון שלא הושג הדין בשלמות מן הלאו האחד.
ואילו מנינו אמרו לאהרן: "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם" נוסף על אמרו: "לא יהיה לכהנים הלויים" וגו'.
כי אז נצטרך למנות, לפי ההיקש הזה בעצמו, איסור הגרושה והחללה והזונה על כהן גדול, שלושה לאווין, נוסף על שלושת הלאווין שבאו בכל כהן בכלל, בין גדול בין הדיוט.
ואם יאמר האומר: שכך צריך למנות.
נאמר לו: שבהכרח יהיה כהן גדול בגרושה חייב שתים:
אחת, משום שהוא כהן והגרושה אסורה לו.
והשניה, משום שהוא כהן גדול, והיא אסורה עליו עוד בלאו אחר.
וכבר נתבאר בגמרא קדושין, שאינו חייב אלא אחת.
נמצא, שהלאו הכללי בלבד הוא שנמנה, וכל לאו אחר שיבוא באותו עניין בפרטות, אינו אלא ללמד איזה דין, או להשלמת העניין.
כדרך שביארנו במצווה קס"א ממצוות אלו.
ומן הסוג הזה בעצמו, האזהרה שהזהיר את הכהנים ש"לא יקרחו קרחה בראשם, ופאת זקנם לא יגלחו, ובבשרם לא ישרטו שרטת ".(ויקרא כא, ה).
ושלושה לאווין אלו בעצמם, כבר קדמו לכל ישראל בכלל.
ואמר: "לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית" (ויקרא יט, כז).
"ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א).
"ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא יט, כח).
ונכפלו בכהנים להשלמת הדין בלבד.
כמו שנתבאר בסוף מכות, כשנתבארו דיני שלוש המצוות האלה.
ואילו היו לאווין מיוחדים בכהנים, ולא היו להשלמת דין אלא היו מצוות נפרדות, כי אז היה הכהן חייב על כל מעשה מהם שתי מלקיות:
משום שהוא ישראלי.
ומשום שהוא כהן.
ואין הדבר כן.
אלא מלקות אחת בלבד כשאר ישראל, כמו שנתבאר במקומו.
והבן כלל זה ודעהו.