שיח דין המבשל בשבת ובו ל"א סעיפים:

א המבשל בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות במזיד אסור לו לעולם ליהנות מאותה מלאכה משום קנס וגם הקדרה שבישל בה אסורה לו לעולם מפני שהיא בלועה מדבר האסור לו אבל לאחרים מותר אף התבשיל במוצאי שבת מיד ואין צריכים להמתין בכדי שיעשו אף אם בישל בשבילם שלא הצריכו להמתין כן אלא בנכרי העושה בשביל ישראל שאם נתיר לו ליהנות במוצאי שבת מיד יש לחוש שמא יאמר לו לעשות בשבת כדי שיהיה הדבר מוכן לו במוצאי שבת מיד שאיסור האמירה לנכרי קל בעיני הבריות וכן אפילו בישראל העושה אלא שהתחיל מבעוד יום עשייתו בדבר שאסור להתחיל כמו שנתבאר בסי' רנ"ג שאיסור זה ג"כ קל בעיני הבריות ויש לחוש שיעבור עליו בשביל שיהא מוכן לו במוצאי שבת מיד ולכן הצריכו להמתין בכדי שיעשו גם לאחרים גזרה שמא יאמרו לאחר שיתחיל להם מבעוד יום אבל אין לחוש כלל שמא יאמר לישראל לעשות לו מלאכה בשבת בשביל ליהנות ממנה במוצאי שבת מיד ועוד שהישראל לא ישמע לו שאין אדם חוטא ולא לו.

וכן אם היה שוגג אסור בו ביום גם לאחרים שכיון שעשה איסור של תורה החמירו לקנוס בו ביום כמו במזיד שאסור גם לאחרים גזרה שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי אבל לערב מותר גם לו מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו מטעם שנתבאר:

ב אם עשה על פי הוראת חכם שטעה נקרא שוגג והוא הדין השוכח שהוא שבת או שהיא מלאכה:

ג אם חל יו"ט במוצאי שבת אסור עד מוצאי יו"ט מפני שאין שבת מכינה ליו"ט ויש אומרים שאין הכנה שייך בזה מטעם שיתבאר בסי' תק"א ויש לחוש לסברא הראשונה:

ד אם בישל במזיד ונתערב התבשיל במוצאי שבת בתבשילין אחרים בטל ברוב ואינו נקרא דבר שיש לו מתירין דהיינו שאפשר לאחרים לאכול התערובות הזה בהיתר גמור שלא מחמת ביטול ברוב מפני שאינו נקרא דבר שיש לו מתירין אלא כשיש צד היתר למי שנאסר לו אבל כאן אין היתר בלא ביטול ברוב אלא לאחרים שלא נאסר להם כלל ממוצאי שבת ואילך אבל אם נתערב בשבת כיון שבו ביום חל עליו שם דבר שיש לו מתירין לגבי אחרים שאין בטל להם ברוב חל עליו שם דבר שיש לו מתירין גם לגבי המבשל ונאסר לו התערובות הזה לעולם:

ה השוחט בשבת לחולה שיש בו סכנה מותר הבריא לאכול ממנו חי ובלא מליחה אלא בהדחה בלבד כמ"ש בי"ד סי' ס"ז לפי שאסור למלוח בשבת כמו שיתבאר בסי' שכ"א ואפילו חלה החולה היום ואתמול לא היה בדעתו כלל שישחט היום אעפ"כ אין בה משום מוקצה מטעם שנתבאר בסי' ש"י.

אבל המבשל או עשה שאר מלאכה בשביל החולה שיש בו סכנה אסור בשבת לבריא או לחולה שאין בו סכנה גזרה שמא ירבה במלאכתו בשבילו משא"כ בשחיטה שאין בה להרבות בשביל הבריא שהרי אי אפשר לכזית בשר שצריך להחולה בלא שחיטת כל הבהמה.

ואפילו עשה ע"י נכרי בין לצורך חולה שיש בו סכנה בין לצורך חולה שאין בו סכנה אסור לבריא בשבת גזרה שמא ירבה בשבילו אבל למוצאי שבת מותר לבריא מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשו כיון שהנכרי עשה בהיתר לצורך חולה במה דברים אמורים בשאר מלאכות חוץ מאפייה ובישול שאם אפה נכרי או בישל בשבת לצורך חולה אסור לבריא אף במוצאי שבת משום בשולי נכרים כמ"ש ביו"ד סימן קי"ג:

ו הקוצץ פרי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת אסור לבריא משום מוקצה אפילו חלה מבעוד יום והיה כבר בדעתו מבעוד יום לקצוץ הפרי בשבת מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך בשבת אבל פרי שנגמר בישולו ושוב אינו גדל והולך מועלת בו הכנה אע"פ שהוא מחובר:

ז המבשל הוא מאבות מלאכות שכן במשכן היו מבשלים סממנים לצבוע בה ולא בישול במים בלבד אלא אף הטיגון והאפייה והצלייה הן בכלל בישול וכן כל מי שריפה גוף קשה באור כגון המתיך אחד ממיני מתכות או המחמם את המתכת עד שנעשה גחלת וכן הממסס השעוה או החלב או הזפת והגפרית באור או שהקשה גוף רך באור כגון המניח כלי אדמה באור עד שנעשו כלי חרס חייב משום מבשל.

וכשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדת האור כגון ליתן ביצה בצד קדרה שהוחמה באור או לשברה על הסודר שהוחם באור כדי שתצלה מעט ואם נצלית שם כמאכל בן דרוסאי חייב משום מבשל כמו בצולה על האור.

ואפילו בתולדת חמה כגון בסודר שהוחם בחמה אסור גזרה משום תולדות האור שהרואה סבור שהוחם הסודר באור וכן אסור לגלגלה על גבי חול ואבק דרכים שהוחמו מכח חמה ואסור להטמינה בהם אפילו מבעוד יום גזרה שמא יטמין ברמץ כמו שנתבאר בסי' רנ"ז.

אבל בחמה עצמה כגון ליתן ביצה בחמה כדי שתצלה או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו מותר מפני שאין דרך בישול בכך ואין לגזור על חמה משום אור מפני שחמה אינה מתחלפת באור:

ח המבשל בחמי טבריא פטור מפני שהן כתולדת חמה, אבל אסור מדברי סופרים אפילו אם התבשיל עומד על גביו ומתבשל מלמעלה. אבל מותר להעמידם שם מבעוד יום. אבל להטמינו כולו בתוכם אסור אפילו מבעוד יום משום איסור הטמנה כמו שיתבאר בסי' שכ"ו:

ט כל דבר לח יש בו בישול אחר בישול דהיינו תבשיל לח שנתבשל כבר כל צרכו ונצטנן ואפילו לא נצטנן לגמרי אלא שאין היד סולדת בו וחממו בשבת עד שהיד סולדת בו - חייב משום מבשל. אבל אם הוא חם כל כך עד שהיד סולדת בו ומרתיחו יותר אין בזה משום בישול. ומותר אפילו לכתחלה להרתיחו סמוך לאש במקום שאין לחוש לחיתוי כמו שיתבאר. 

(ואם מותר ליתנו על גבי כירה או תנור נתבאר בסימן רנ"ג)

ויש אומרים שאפילו נצטנן לגמרי אין בישול אחר בישול ומותר להרתיחו בשבת סמוך לאש במקום שאין לחוש לחיתוי.

ונהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי אלא ראוי עדיין לאכול מחמת חמימותו. אבל אם נצטנן לגמרי נוהגין כסברא הראשונה אפילו לענין דיעבד, כמו שנתבאר בסימן רנ"ג. 

ואפילו ליתנו על תנור בית החורף קודם שמסיקו הנכרי כדי שיתחמם כשיסיקנו - אסור כמו שנתבאר שם. וכן בכל דבר שיתבאר שיש בו משום בישול:

י וכל זה בתבשיל שנתבשל כל צרכו. אבל כל שלא נתבשל כל צרכו, אפילו נתבשל כבר כמאכל בן דרוסאי - יש בו משום בישול אפילו בעודו רותח ואפילו יתבשל מאליו אלא שעושה דבר שמקרב בישולו כגון שמגיסו בכף:

יא תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל - אין בו בישול אחר בישול אם נתבשל כבר כל צרכו, ואפילו נצטנן לגמרי. ומותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח כדי שיהא נימוח שם ויהיה דבר לח.

ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת - אין שורין אותו בשבת בחמין שהיד סולדת בו אפילו אינו נמוח שם כלל. ואם שרה בכלי ראשון - חייב, ובכלי שני אסור לשרותו מדברי סופרים, מפני שנראה כמבשל. 

ואינו דומה לתבלין שמותר ליתנם בכלי שני כמו שיתבאר - מפני שהתבלין עשויין למתק הקדרה ואינו נראה כמבשל. וכן כל דבר העשוי ליתן טעם בקדרה, כגון שום ובצל הרי הם כתבלין ומותר ליתנם בכלי שני אע"פ שהיד סולדת בו. 

ויש מי שמסתפק בבצל שמא הוא מתבשל גם בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו. ונהגו להקל.

ויש מתירין בכל דבר יבש שלא נתבשל לשרותו בכלי שני שהיד סולדת בו. ויש להחמיר בזה כסברא הראשונה.

אבל מותר לערות מכלי שני שהיד סולדת בו על כל דבר יבש שלא נתבשל - חוץ ממין דג שנקרא קולייס האספנין, ומליח הישן - דהיינו בשר או דג מלוח של שנה שעברה שאלו אינם צריכים בישול אלא מעט, ועירוי זה היא גמר מלאכת בישולן וחייב עליו משום מבשל. אבל מותר לשרותן ולהדיחן במים צוננים.

וכן כל דבר קשה שלא נתבשל שאינו ראוי לאכילה כי אם על ידי שרייה או הדחה בחמין אם שרה אותו אפילו בכלי שני או הדיחו אפילו בעירוי מכלי שני ונעשה ראוי - חייב משום מבשל.

וכן כל דבר שאינו מבושל שהוא מלוח הרבה ואינו ראוי לאכילה כי אם על ידי שרייה או הדחה בחמין - אם שרה או הדיח בחמין חייב. אבל מותר לשרותו ולהדיחו בצוננין ואפילו נעשה ראוי על ידי כך שכל דבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל בשבת, כמו שיתבאר בסי' שכ"ד:

יב יש מי שאומר שאע"פ שאין בישול אחר בישול בדבר יבש מכל מקום יש בישול אחר אפייה או צלייה, שהאפוי או הצלוי אם נתנו אפילו בעודו רותח בתוך כלי ראשון שהיד סולדת בו - חייב. ולפ"ז גם בכלי שני יש להחמיר מדברי סופרים כמו שנתבאר למעלה. ולכן צריך ליזהר שלא ליתן פת אפוייה אפילו בקערה שהיא כלי שני כל זמן שהיד סולדת בו.

ויש מי שמסתפק וחושש מחיוב חטאת גם בכלי שני שהיד סולדת בו מפני שיש דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני ואין אנו בקיאין בהן, ושמא גם הלחם נקרא רך לענין זה ומתבשל גם בכלי שני שהיד סולדת בו. וכן יש להסתפק ספק זה גם בשאר דברים.

ויש להחמיר בכולן לבד מבתבלין שהתירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני. וכן מים ושמן כמו שיתבאר. 

והוא הדין לשאר משקין ואפילו בבשר צלוי יש להחמיר כיון שיש בישול אחר צליה אבל במבושל אין להחמיר כלל אפילו בכלי ראשון שלדברי הכל אין בישול אחר בישול בדבר יבש.

אבל יש מתירין באפוי וצלוי אפילו צוננים ליתנם אפילו בתוך כלי ראשון רותח מפני שאין בישול אפילו אחר אפייה וצלייה. 

ונהגו ליזהר לכתחלה כסברא הראשונה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו. 

אבל בדיעבד יש להתיר אפילו בכלי ראשון כסברא האחרונה:

יג ולפי סברא הראשונה שיש בישול אחר אפיה וצליה, יש ג"כ אפיה וצליה אחר בישול, דהיינו שכל דבר המבושל אסור ליתנו בלא רוטב סמוך לאש במקום שיכול להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו. אבל לדברי הכל אין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה. ודבר האפוי או צלוי מותר ליתנו סמוך לאש ע"ד שיתבאר אפילו נצטנן כבר לגמרי:

יד כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו - מותר להניחו בשבת על גבי קדרה הטמונה בבגדים כדי שישמור חומו ולא יצטנן. ואפילו לא נתבשל כל צרכו שיש בו משום בישול כשעושה דבר שממהר לגמור בישולו - מכל מקום כאן אי אפשר לו כלל לבא לידי בישול גמור, ולא אפילו לידי הוספת בישול אלא להעמיד חומו בלבד. ומותר לטוח פיו בבצק כדי להעמיד חומו אם יש לו בצק שנילוש מאתמול.

אבל אסור להטמינו תחת הבגדים, כמו שנתבאר בסי' רנ"ג:

טו אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר שאינו חם כל כך, עד שתהא היד סולדת בו, על גבי קדרה שהיא חמה כל כך שהעליון יכול להתחמם מחומה עד שתהא היד סולדת בו. והוא הדין על גבי מיחם שהוא חם כל כך.

במה דברים אמורים כשהעליון לא נתבשל עדיין כל צרכו שיש בו משום בישול אף כשהוא חם. אבל אם נתבשל כבר כל צרכו אלא שנצטנן מעט אע"פ שאינו חם כל כך שהיד סולדת בו כיון שהוא חם קצת עד שהוא ראוי לאכול מחמת חמימותו כבר נתבאר שנוהגין להקל שאין בו משום בישול, ומותר להניחו על גבי קדירה או על גבי מיחם לחממו הרבה. 

ואם הוא דבר יבש שנתבשל כל צרכו אפילו נצטנן לגמרי אין בו משום בישול ומותר לחממו על גביהן אפילו שתהא היד סולדת בו:

טז ואפילו אם הקדירה טמונה על גבי האש, כגון על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה על פי הדרכים שנתבארו בסי' רנ"ג, וכן מיחם שעל גבי האש - מותר ליתן עליהן בשבת כל דבר שאין בו משום בישול, כגון תבשיל יבש אפילו הוא צונן לגמרי או תבשיל לח שלא נצטנן לגמרי מטעם שנתבאר בסי' רנ"ג:

יז כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האור - מבשל כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין וטוב למנוע מלתת תבלין בכלי ראשון אפילו אין היד סולדת בו כדי לעשות הרחקה וסייג לדבר.

אבל מלח מותר ליתן בתוכו כיון שהעבירו מעל האש שהמלח צריך בישול רב כמו בשר שור ואינו מתבשל אלא על האש. 

ומכל מקום בשר שור אסור ליתן בכלי ראשון - שאף שהבשר אינו מתבשל מכל מקום הלחלוחית שעליו מתבשל, אלא אם כן שהוא יבש שאין עליו לחלוחית כלל. 

ויש אומרים שהמלח אינו צריך בישול אלא מעט ואסור ליתנו אף בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו. והמחמיר תבוא עליו ברכה.

ואם עבר ונתן מלח אפילו בכלי ראשון, אפילו הוא על האש שעשה איסור - המאכל מותר. לפי שהמלח בטל נגד המאכל. ויש חולקים ואוסרים עד מוצאי שבת:

יח וכל זה במלח שאינו מבושל אבל מלח שלנו שמתקנים אותו ע"י בישול במים - מותר ליתנו בכלי ראשון לדברי הכל, שאין בישול אחר בישול בדבר יבש אפילו הוא נימוח ע"י בישול זה השני כמו שנתבאר למעלה. 

ומכל מקום, המחמיר בו כמו בשאר מלח תבוא עליו ברכה:

יט אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהם מכלי ראשון שהיד סולדת בו - מפני שעירוי מכלי ראשון מבשל כדי קליפה. ואם עירה אזי הקליפה אסורה - מפני שנתבשלה בשבת. 

אבל אם עירה תחלה מהכלי ראשון לתוך הקערה מותר ליתן אח"כ התבלין לקערה מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל. ואפילו להמחמירים בכלי שני לענין איסור והיתר שסוברים שיש בו כח להבליע ולהפליט כל זמן שהיד סולדת בו - מכל מקום אין בו כח לבשל אף על פי שהיד סולדת בו. ואינו דומה לכלי ראשון שמבשל כל זמן שהיד סולדת בו - לפי שכלי ראשון מתוך שעומד (אצל האש) על האור דפנותיו חמין ומחזיק חומו הרבה, ולכך נתנו בו שיעור כל זמן שהיד סולדת בו - משא"כ בכלי שני שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר:

כ אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אע"פ שהיא כלי שני אסור לערות לתוכה מים צוננים - שכיון שהחמין שבה הן לרחיצה מן הסתם הן חמין מאד ונתבשלים הצוננים שמתערבין בהן.

אבל מותר ליתן מהחמין שבזו האמבטי לתוך אמבטי אחרת של צונן. ואפילו מכלי ראשון מותר לערות לתוך מים צוננים שלא אמרו שעירוי מכלי ראשון מבשל אלא במערה חמין על גבי תבלין וכיוצא בהן שאין החמין מתערבין ממש בתוכן אלא מכין עליהם בקילוחן ומבשלין, אבל מים במים שמתערבים ממש אין כח בקלוח לבשל מים התחתונים אלא התחתונים גוברים ומצננים את העליונים.

אבל אסור ליתן חתיכת בשר חם שהיד סולדת בו לתוך רוטב צונן, שכיון שאינו מתערב ממש ברוטב הרי הוא מבשל כדי קליפה סביבו טרם שיתגבר עליו הרוטב ויצננו:

כא מיחם שפינה ממנו מים חמין - אסור ליתן לתוכו מים צוננין מועטין שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו. אבל מותר ליתן לתוכו מים צוננים מרובים כדי להפשירן. ואע"פ שע"י נתינת הצונן לתוכו הוא מצרפו ומחזיקו ונמצא מתקן כלי, שכן דרך צורפי נחושת וברזל שמניחים ברזל ונחושת חמים לתוך מים צוננים בשביל שיתקשו ויתחזקו וזו היא גמר מלאכת הצורפים שהאור מפעפע המתכת וקרוב להשבר והמים מחזיקין אותו - מכל מקום כיון שאינו מתכוין לתיקון הכלי אלא להפשיר המים - מותר שאין כאן פסיק רישיה ולא ימות מפני שכשמצרפין הכלי מחממין אותו תחלה ביותר אבל כאן אפשר שלא יגיע לצירוף מפני שהמים מונעים אותו מלהתחמם כל כך:

כב מותר לערות מים צוננים אפילו מועטים לתוך מים חמין שהיד סולדת בו שבכלי שני, אבל לא לתוך חמין שבכלי ראשון. 

ואם הצוננים מרובים כל כך שאי אפשר שיתחממו עד שתהא היד סולדת בו רק שיפיגו צינתן - מותר אפילו לתוך כלי ראשון ובלבד שלא יהיה על האש:

כג מותר להעמיד קיתון של מים או של שאר משקין צוננים בתוך כלי שני שיש בו מים חמין. (ואפילו להטמינו כולו בתוכה - שמותר להטמין את הצונן בדבר שאינו מוסיף הבל כמו שנתבאר בסי' רנ"ז, והחמין הן נקראים דבר שאינו מוסיף הבל, כמ"ש בסי' רנ"ח).

אבל בכלי ראשון אסור להעמידו, אפילו להפיג צנתו בלבד - גזרה שמא ישכח וישתהה שם עד שתהא היד סולדת בו. ואפילו באמבטי שהומשכו לתוכה חמי טבריא מן המעיין - אסור להעמידו בתוכה מפני שהיא ככלי ראשון מדברי סופרים, אלא יטול מהאמבטי בכלי שני ויעמידנו בתוכו:

כד מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקין כנגד המדורה להפיג צינתן. ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינן יכולין להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת בו, אף אם ישהה שם זמן מרובה. אבל אסור ליתנם סמוך לאש במקום שיכולין להתחמם שם עד שתהא היד סולדת בו. ואפילו להניחן שם שעה מועטת שתפיג צינתן בלבד אסור - גזרה שמא ישכחם וישהו שם עד שתהא היד סולדת בו. 

והוא הדין פירות או שאר דברים הנאכלין כמות שהן חיין, שאף שאינם צריכים בישול, מכל מקום אם נתבשלו חייב לפיכך אסור להניחם במקום שיכולין להתבשל אם ישהו שם זמן מרובה דהיינו במקום שיכולין להתחמם עד שתהא היד סולדת בו.

אבל כל דבר שאין בו משום בישול - מותר אפילו להרתיחו כנגד המדורה. כגון תבשיל לח שנתבשל כל צרכו ועודנו חם שהיד סולדת בו או אפילו אין היד סולדת בו אלא שלא נצטנן לגמרי לפי המנהג שנתבאר למעלה שנהגו להקל בזה או אפילו נצטנן לגמרי אלא שהוא דבר האפוי או צלוי ואין אפיה וצליה אחר אפיה וצליה אפילו נצטנן לגמרי כמו שנתבאר למעלה.

ומכל מקום לא התירו אלא כנגד המדורה אבל אסור ליתנו על האש ממש או אפילו בסמוך לה ממש אלא צריך להרחיק קצת, כי יש לחוש שמא ישכח שהוא שבת ויבא לחתות בגחלים אבל כשאנו מצריכים אותו להרחיק קצת יש לו בזה היכר וזכרון ולא יבא לחתות בגחלים:

כה במה דברים אמורים שמותר לחמם האפוי - כשאין בו שומן. אבל פת כפולה שיש בתוכה חתיכות שומן שנקרש (שקורין אינפאנד"ה) - אסור להחם אותה אפילו רחוק מן האש מקום שאין היד סולדת בו. ואפילו להניחה בחמה - מפני שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח, והרי זה דומה למרסק חתיכת ברד בשביל שיזובו מימיו, שאסרו חכמים מפני שמוליד בשבת ודומה למלאכה שבורא מים הללו כמו שיתבאר בסי' ש"כ. והוא הדין לשומן הנימוח.

ואפילו בדיעבד אסור מה שנימוח בשבת, כמו משקין שזבו בשבת מפירות העומדים למשקין שאסורים משום גזרה שמא יסחוט הפירות כיון שהם עומדים לכך כמ"ש שם, ואף שומן זה כיון שדרכו להיות זב וצלול לפיכך כשהוא קרוש הרי הוא כפירות העומדים למשקין והזב ממנו בשבת אסור עד לערב:

כו במה דברים אמורים כשנימוח שומן הרבה כל כך עד שיזוב לחוץ, והרי הוא בעין לבדו שאינו מעורב בשום דבר אלא הוא ניכר בפני עצמו. אבל אם מניחה בריחוק מקום כל כך בענין שאין הרבה שומן נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו נימוח ונבלע בפת עצמו ואינו בעין לבד - מותר אפילו לכתחלה כמו שמותר ליתן חתיכת ברד לתוך כוס של יין, אע"פ שהברד נמחה לשם - מפני שהוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואינו בעין כמו שיתבאר שם.

ואפילו אם מקצתו זב לחוץ מעט וישנו בעין - כיון שדבר מועט הוא אינו חשוב כלום ומותר. ולכן מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אע"פ שמקצתו זב - כיון שדבר מועט הוא. אבל אסור להחם קדרה שקרש שמנוניתה אפילו במקום שאין היד סולדת בו, ואע"פ שיש בה רוטב הרבה ונימוח השומן בתוך הרוטב - מכל מקום השומן הוא צף למעלה וישנו בעין:

כז אבל יש חולקים על כל זה ואומרים שאין איסור כלל במה שנימוח השומן ע"י שמניחו במקום חם ולא אסרו גבי חתיכת ברד אלא לרסק בידים אבל בנימוח מאליו לא גזרו. ולכן מותר להחם פת זו הממולאת בשומן אפילו במקום שהיד סולדת בו, שהרי אין כאן משום בישול לא בפת מפני שאין אפיה אחר אפיה ולא בשומן הקרוש שנימוח מפני שאין בישול אחר בישול בדבר יבש אע"פ שנימוח בבישול זה השני כמו שנתבאר למעלה. 

אבל קדרה שקרש שמנוניתה אין להחם אותה אלא במקום שלא יוכל התבשיל להתחמם עד שתהא היד סולדת בו - מפני שברוטב שנצטנן יש בו משום בישול כמו שנתבאר למעלה.

ולענין הלכה נהגו להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה. אבל בדיעבד יש להקל כסברא האחרונה ואפילו לכתחלה יש לסמוך במקום הצורך על סברא האחרונה כי כן עיקר.

וכן יש להקל ליתן פת הממולאת בשומן על תנור בית החורף קודם שהוסק וכשיסיקנו הנכרי גם היא תתחמם עליו - לפי שאפילו לענין איסור בישול בדבר שיש בו משום בישול, אין בזה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים, כיון שנותן שם קודם שיתן הנכרי את האור בתנור, כמו שנתבאר בסי' רנ", א"כ כאן שיש מתירין לגמרי יש להקל על כל פנים קודם שהוסק התנור. ומכל מקום אין להקל בפני עם הארץ ויש לעשות על ידי נכרי:

כח ולדברי הכל מותר ליתן שומן מהותך שנקרש על גבי מיני קמחים וקטניות רותחים, ובלבד שלא ירסקנו בידים, אלא יניחנו על גביהן או בתוכן והוא נימוח מאליו - שהרי מה שנימוח אינו בעין אלא נכנס בתוכן. 

אבל על גבי צלי חם יש להסתפק אם מותר ליתן עליו שומן קרוש שיהא נימוח מאליו - שכיון שאין הנימוח נכנס בתוכו אלא צף על גביו יש לדמותו לקדרה שקרש שמנוניתה שנוהגין להחמיר לכתחלה:

כט אסור ליתן צונן על המיחם אפילו להפשיר, כל שהמיחם חם כל כך שאילו היה הצונן מונח עליו הרבה היה בא לידי בישול, דהיינו שתהא היד סולדת בו  - שדין מניח על גבי מיחם כדין מניח כנגד המדורה. אבל אם אינו חם כל כך מותר:

ל האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור - אם אינן מבושלין כל צרכן לא יוציא מהם בכף, שנמצא מגיס ויש בזה משום בישול, כמ"ש למעלה. אבל אם נתבשלו כל צרכן מותר להגיס בהן לאחר שהעבירן מעל גבי האור. 

אבל צמר שביורה אע"פ שקלט העין - אסור להגיס בו (משום צובע) שכן דרך הצבעין להגיס בו תמיד כדי שלא יחרך. ויש מחמירין גם בקדרה בכל ענין. 

והעיקר כסברא הראשונה. והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש, אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש:

לא אסור לטוח שמן ושום על גבי הצלי בעודו חם שהיד סולדת בו אפילו נצלה מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן. 

אבל שומן שנקרש אין בו משום בישול אלא שיש להסתפק בו מצד אחר כמו שנתבאר למעלה: