תכט מנהג ימי ניסן ובו י"ט סעיפים:

א חכמים הראשונים תקנו, בזמן שבית המקדש היה קיים, שיתחילו הדרשנים לדרוש ברבים הלכות הרגל שלשים יום לפני הרגל.

דהיינו, שמפורים ואילך, ידרשו הלכות פסח.

[אדר של 29 יום כשמתחילים לדרוש בפורים יש 16 יום בחודש אדר, ו14 יום בחודש ניסן ס"ה 30 יום נגמרים בערב חג הפסח].

ומחמשה באייר ואילך, ידרשו הלכות עצרת.

[אייר של 29 יום כשמתחילים לדרוש בחמשה באייר יש 25 יום בחודש אייר, ו5 ימים בחודש סיון ס"ה 30 יום נגמרים בערב חג השבועות]

ומי"ד באלול ואילך, ידרשו הלכות החג.

[באלול של 29 יום, החשבון הוא בדיוק כבפורים הנ"ל, ש30 יום נגמרים בערב חג הסוכות]

לפי שכל אחד ואחד הדר בארץ ישראל חייב להביא ברגל ג' קרבנות: עולת ראייה,

[קרבן זה יכול להיות פר, איל או כבש. לדעת הרמב"ם‏^[10] ניתן להביא קרבן זה גם מן העוף, אך לדעת ראשונים אחרים‏^[11] – הקרבן אינו בא אלא מן הבהמה[.

ושלמי חגיגה,

[קרבן זה, כקרבן שלמים, יכול להיות פר, איל או כבש, זכר או נקבה]

ושלמי שמחה.

[הקרבן הוא כנ"ל, קרבן שלמים רגיל. אמנם נראה מלשון רבינו שיש חיוב לא רק לאכול, מקרבן שלמים, ככתוב במשנה (חגיגה א,ד):"ישראל (מי שאינם כהנים) יוצאין ידי חובתן (חובת שלמי שמחה) בנדרים ונדבות (קרבנות נדבה שהקריבו, אף שלא הוקדשו כ"שלמי שמחה") ובמעשר בהמה, והכהנים בחטאות ואשמות ובבכור ובחזה ושוק (של קרבן שלמים או תודה כל אלו הם קרבנות או חלקי קרבנות שנאכלים על ידי הכהנים). ומצינו מחלוקת האם לבד מצות אכילת שלמים, יש גם מצוה להקריב קרבן, ומדברי אדה"ז נראה שיש מצוה]

וכל קרבן צריך להיות נקי מכל מום, ומשאר דברים הפוסלים את הקרבן.

לפיכך תקנו חכמים לדרוש הלכות הרגל שלשים יום לפניו, כדי להזכיר העם את הרגל שלא ישכחו להכין בהמות הכשרים לקרבן, ויהיה להם שהות כל שלשים יום:

ב ותקנה זו לא נתבטלה מישראל אף לאחר שחרב בית המקדש.

שכל חכם היה שונה לתלמידיו הלכות הרגל שלשים יום לפניו, כדי שיהיו בקיאים בהלכותיו, וידעו המעשה אשר יעשון.

ולהמון עם היו דורשים הלכות הרגל בשבת שלפניו.

שבשבת זו היו מתקבצין כל העם מכל הכפרים לשמוע הלכות הרגל מפי החכם.

לפיכך נהגו בדורות האחרונים, שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו, אם אינו ערב פסח.

והלכות החג, דורש בשבת שובה. (קפסיק ותני. אבל אם יש שבת בין יוכ"פ לסוכות?)

(אבל עצרת אין בו הלכות מיוחדות.

שכל איסור והיתר הנוהגין בו, נוהגין גם כן בפסח וסוכות).

והעיקר לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו:

ג ובדורות הללו שאין החכם שונה לתלמידיו הלכות, (לפי שהכל כתוב בספר), מצוה על כל אחד ואחד שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל עד שיהיה בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה:

ד משה רבנו עליו השלום תיקן להם לישראל, שיהיה כל חכם העיר דורש לבני עירו בכל רגל בענינו של יום, נס הנעשה בו ביום.

כגון בפסח, ביציאת מצרים.

ובעצרת, במתן תורה. (עצרת אינו קשור כ"כ בעצם למתן תורה)

ובחג, בהיקף ענני כבוד.

וגם כן ידרוש לעם בכל רגל הלכות הצריכות לבו ביום, שיודיע להם האסור והמותר בו ביום, הלכות פסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת, והלכות חג בחג, אף על פי שדרש להם הלכות הרגל שלשים יום לפניו.

ועכשיו אין נוהגין לדרוש הלכות בחג עצמו, (לפי שהכל כתוב בספר), אלא דורשין באגדה מענינו של יום, כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט: 

ה מנהג פשוט בכל ישראל, שכל קהל וקהל משימים מס על בני עירן לצורך חטים לפסח, לקנותם ולחלקם לעניי עירן.

וכל מי שדר בעיר י"ב חודש נעשה כבני העיר, וחייב ליתן מס עמהם לזה.

ואפילו תלמידי חכמים הפטורין ממס, נותנין חלקם.

לפי שצדקה היא זו.

וכל עני הדר בעיר י"ב חדש, נעשה כעניי העיר, וחייבין בני העיר ליתן לו חטים לפסח.

ועכשיו מרוב הגלות, נהגו העם דין שלשים יום. שכל מי שדר בעיר שלשים יום נעשה כבני העיר, וכופין אותו ליתן עמהם לצורך חטים לפסח.

וכן כל עני הדר בעיר שלשים יום, נעשה כעניי העיר, וחייבים בני העיר ליתן לו חטים לפסח:

ו וכל זה שבא לעיר לגור שם ואומר שאינו רוצה להשתקע שם.

אבל מי שבא לעיר להשתקע שם, נעשה כבני העיר מיד, וכופין אותו ליתן עמהם לצורך חטים לפסח.

וכן עני שבא לעיר כדי להשתקע שם, נעשה כעניי העיר וחייבים ליתן לו חטים לפסח:

ז ועני שאין דעתו להשתקע בעיר ולא שהה שלשים יום, אע"פ שאין בני העיר חייבים ליתן לו חטים, מכל מקום חייבים ליתן לו מצה בפסח.

כדרך שחייבים ליתן לו פת בכל ימות השנה, מזון שתי סעודות לכל יום ויום מימות החול, שהוא שוהה בעיר. ובשבת, מזון שלש סעודות. כמ"ש ביורה דעה סי' רנ"ו ע"ש: 

ח נוהגין במדינות אלו, שבכל חדש ניסן אין אומרים תחנון, ולא "והוא רחום" בב' וה', ולא "יהי רצון" שאחר קריאת התורה, ולא "צו"צ [צדקתך וצדקתך צדקתך]" שבמנחה בשבת.

ואין מזכירין נשמות כלל.

(והוא הדין שאין אומרים "אב הרחמים") חוץ מביום האחרון של פסח.

ואין אומרים "צדוק הדין" וקדיש שלאחריו, אפילו היה המת תלמיד חכם מופלג וגדול הדור.

אלא דורשין עליו, ואומרים קדיש אחר הדרשה, אם הוא תלמיד חכם אפילו אינו מופלג.

אבל אם אינו תלמיד חכם, אין דורשין עליו ואין מספידין עליו.

שאין מספידין בכל החדש אלא לחכם בפניו, דהיינו בעוד שלא נקבר:

 

ט ואין מתענין בכל חדש ניסן, אפילו תענית יחיד.

ואין צריך לומר, שאין גוזרין תענית על הציבור בכל החדש.

וכל דברים אלו אינם מעיקר הדין אלא הם מנהג שנהגו בדורות האחרונים.

וסמכו על מה שאמרו חכמים, שבא' בניסן התחילו הנשיאים להקריב את קרבניהם לחנוכת המזבח, נשיא אחד ליום, עד י"ג בניסן.

וכל נשיא ביום שהקריב קרבנו היה יום טוב שלו.

וערב פסח הוא יו"ט לכל ישראל, שהיו מקריבין הפסח.

ואין כאן פנוי אלא יום י"ג שלא היה בו יו"ט.

ואח"כ ח' ימי הפסח הן ימים טובים.

אם כן יצא רוב החדש בקדושה, לפיכך נוהגין לעשות כולו קודש כעין יום טוב.

ואין מתענין אפילו בערב ר"ח אייר.

ואפילו תענית יום שמת בו אביו ואמו (שקורין יאר צייט) אין מתענין בכל החדש.

אבל החתן והכלה ביום חופתם, נוהגין להתענות אפילו בר"ח ניסן, מטעם שיתבאר בסימן תקע"ג:

 

י ולפי שאיסור התענית בכל חדש זה, חוץ משבתות וימים טובים ור"ח וחולו של מועד, אינו אלא מנהג, לפיכך המתענה בו תענית חלום, (שאפילו בשבת ויו"ט מותר להתענות תענית חלום, כמ"ש בסימן רפ"ח), אין צריך לישב בתענית בחדש אייר, כדי שיכופר לו על מה שחטא, שהתענה בחדש ניסן על חלומו.

כמו שצריך לעשות מי שמתענה תענית חלום בשבת ויו"ט ור"ח וחולו של מועד, שהוא צריך לישב בתענית על תעניתו, כמ"ש בסימן תי"ח:

 

יא מי שהתענה תענית חלום בשבת שבחדש ניסן, מותר להתענות למחר ביום ראשון על מה שהתענה בשבת, כיון שאיסור התענית זה אינו אלא מנהג.

ואפילו אם חל ר"ח ניסן באחד בשבת ובשבת שלפניו התענה תענית חלום, מותר לו לישב בתענית בר"ח ניסן על מה שהתענה בשבת, כמ"ש בסי' רפ"ח עיין שם הטעם:

 

יב בכל החדש, אף שאין אומרים תחנון, אומרים "למנצח יענך וגו'".

ובב' וה', אומרים "אל ארך אפים".

אבל בערב פסח אין אומרים "למנצח", ו"אל ארך אפים".

ואין ערב פסח דומה לשאר ערב יום טוב, כי הוא עצמו יום טוב, כמ"ש בסי' תס"ח:

 

יג בערב פסח וחולו של מועד, אין אומרים "מזמור לתודה" מטעם שנתבאר בסי' נ"א, (א) ע"ש:

 

יד ליתן חרם בבהכ"נ לאיזה צורך גדול, מותר בכל חדש ניסן, אף על פי שאסור בתשרי, מטעם שיתבאר בסימן תר"ב:

 

טו נוהגין מראש חודש ואילך, לקרות פרשת הנשיא שהקריב בו ביום.

וביום י"ג פרשת בהעלותך עד "כן עשה את המנורה", שהוא נגד שבט לוי:

 

טז בערב פסח שחרית משכימין לבהכ"נ, כדי שיגמור סעודתו קודם שעה ד'. עיין סי' תמ"ג:

 

יז כל העושה איסור (פירוש אגודה) לחג באכילה ושתיה, דהיינו שמרבה קצת באכילה ושתיה ביום שלאחר החג, ועושהו טפל לחג, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח, והקריב עליו קרבן.

שנאמר "אסרו חג בעבותים (ופי' בהמות עבות ושמינות) עד קרנות המזבח".

לפיכך נוהגין במדינות אלו להרבות קצת באכילה ושתיה ביום שלאחר החג בכל שלש רגלים, ואין מתענין אפילו חתן וכלה ביום חופתם, ולא תענית יום שמת בו אביו ואמו, כמ"ש בסי' תקס"ח ותקע"ג.

ואיסור זה, אינו אלא מנהג.

אבל מעיקר הדין, אין איסור כלל להתענות בו, אלא שהמונע הרי זה משובח, כמו שנתבאר:

 

יח במה דברים אמורים ביום שלאחר הפסח ושלאחר הסוכות, אבל ביום שלאחר חג השבועות, מן הדין אסור להתענות בו, מטעם שיתבאר בסימן תצ"ד [סעיף יט]:

 

יט יש מגדולי המורים שהיה מנהיג לבני דורו, שיהיו מפרישין מעט קמח, מן הקמח שנטחן לפסח, ויעשו ממנו פת או תבשיל, ויאכלוהו קודם הפסח.

וטוב ליתן לעניים שיאכלוהו קודם הפסח.

וטעם מנהג זה הוא, כדי שאף אם יש חשש חמץ משהו בתוך הקמח הזה, נוכל לתלות ולומר שאותו החשש חמץ היה כולו בתוך המקצת שנאכל כבר קודם הפסח. (כמ"ש בסי' תנ"ג ותס"ו)

ומכל מקום, מנהג זה אינו אלא חומרא בעלמא, שמעיקר הדין אין אנו מחזיקין ריעותא לחוש שמא יש בקמח חשש חימוץ משהו: