תסז דין חטים שנפל עליהם מים ותבשיל שנמצא בתוכו חטה ובו ס"ה סעיפים:

א כבר נתבאר בסימן תנ"ג שמדין הגמרא מותר ללתות את החטים שכל זמן שבולל אותם במים אינן באים לידי חימוץ מן הסתם כל זמן שלא נתבקעו שעסק הבלילה מן הסתם הוא מונע אותן מלהחמיץ אבל אם רואה אותן שנתבקעו בשעת הלתיתה הרי הן אסורות מן התורה שהביקוע הוא סימן שהן קרובות להחמיץ ובודאי יחמיצו תיכף ומיד חימוץ גמור שחייבין עליו כרת:

ב אבל לאחר גמר הלתיתה ששוב אינו עוסק בהן בידים אם הן שוהין במים שיעור מיל יכולין הן לבא לידי חימוץ גמור בלא ביקוע ולפיכך הן אסורות מן התורה מספק שמא כבר החמיצו וכן כל דגן שנפלו עליו מים אפילו מועטים ואפילו היו גשמים מזלפין עליו זליפה מועטת אם שהה לחלוחית המים עליו שיעור מיל אף על פי שלא נתרכך במים אלא הוא קשה כמו שהיה הרי זה אסור אפילו להשהותו עד לאחר הפסח אפילו שלא נתבקע.

אלא מוכרו מעט מעט לנכרים בענין שיש לתלות שיאכלוהו הנכרים קודם הפסח אבל לא ימכור ממנו הרבה לנכרי אחד גזירה שמא יחזור הנכרי וימכרנו או יתננו לישראל אחר שאינו יודע שנפלו עליו מים ויאכלנו הישראל בפסח מה שאין כן כשמוכרו מעט מעט יש כאן ב' ספיקות להקל שמא יאכלנו הנכרי בעצמו ולא ימכור ויתן ממנו לישראל ואף אם יחזור הנכרי וימכור המעט הזה לישראל אחר יש לתלות שיאכל הישראל כל המעט הזה קודם הפסח:

ג ואם רוצה למוכרו לישראל אפילו מוכרו מעט מעט צריך הוא להודיע להקונים שנפלו עליו מים ולא יאכלוהו בפסח שאם לא יודיעם יש לחוש שמא ישייר אחד מהם מהמעט הזה לאכול ממנו בפסח אבל כשמודיע להקונים שנפלו עליו מים יכול למכור אפילו הרבה לאדם אחד ואין חוששין שמא ישכח הלוקח מה שהודיעו המוכר ויאכל ממנה בפסח:

ד וכל זה בדגן שלא נתבקע שאין חימוצו ניכר אבל אם נתבקע שחימוצו ניכר יכול למכור אפילו הרבה לנכרי אחד ואין חוששים שמא יטחנם הנכרי ולא יהיה חימוצם ניכר ואחר כך ימכור מהקמח לישראל ויאכלנה בפסח לפי שכבר אסרו לישראל שלא ליקח מנכרי קמח לפסח כמו שנתבאר בסימן תנ"ג ויש אוסרין למכור הרבה לנכרי אחד שחוששין שמא יטחנם הנכרי ולא יהא חימוצם ניכר וימכור הקמח לישראל וישהה הישראל את הקמח עד לאחר הפסח ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא ויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד מרובה אבל אם יש שם הפסד מרובה כגון מי שיש לו בערב פסח דגן הרבה שנתבקע שאי אפשר לו למוכרו לישראל שאין הישראל קונה חמץ הרבה בערב פסח יש לסמוך על סברא הראשונה ויכול למכרו כולו לנכרי אחד (שהרי אף אם יטחנו הנכרי וימכור הקמח לישראל אחר זמן איסור חמץ לא יעבור עליו בבל יראה לפי שהוא מקח טעות שאלו היה יודע שהקמח הוא מדגן שנפלו עליו מים לא היה לוקחו שמן הסתם אין נוח לאדם לקנות דבר האסור לו לקנותו כמו שנתבאר בסימן תמ"ח ואם ימכרנו לישראל קודם זמן איסור חמץ גם כן לא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא מן התורה שהרי נהגו כל ישראל לבטל בסוף שעה ה' כמו שנתבאר בסימן תל"ד ועוד שיש אומרים שאין אדם עובר בבל יראה ובל ימצא אלא על חמצו הידוע לו אבל לא על חמצו שאין ידוע לו וקמח זה אין הלוקחו יודע שהוא חמץ).

אבל אם לא נתבקע לא ימכרנו לנכרי מכירה חלוטה אלא ימכרנו לנכרי המכירו שהוא יודע בו שלא יגע בחמצו אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזירנו לו וכמו שנתבאר בסימן תמ"ח או יבקש מנכרי אחר שיקח שוה מנה במאתים ויבטיח לו שיחזור ויקח ממנו לאחר הפסח ויתן לו ריוח כמו שנתבאר שם שמעתה אין לחוש שמא ימכרנו הנכרי לישראל אחר שבודאי לא יפסיד הנכרי מעותיו מכל מקום אין לסמוך על היתרים הללו אלא אם כן יש שם הפסד מרובה:

ה וכל זה כששהה לחלוחית המים על הדגן שיעור מיל אבל קודם לכן אפילו דגן הרבה שנשרה במים בתוך הפסח יכול למכרו כולו לנכרי אחד קודם שישהה שיעור מיל שעדיין לא נתחמץ ומותר בהנאה:

ו ישראל שלקח חטים מנכרי ואחר כך היה הנכרי מסיח לפי תומו שרחץ החטים במים הרי הן מותרות שאין הנכרי נאמן בזה שאמר לאחר שמכרם ויצאו מתחת ידו אבל אם אמר כן בשעת המכר בעודן בידו נאמן אפילו לא היה מסיח לפי תומו ואם הנכרי הוא מוחזק לנאמן בעיניו אף אם אמר כן לאחר שמכרן אסורין אף על פי שלא היה מסיח לפי תומו:

ז דגן שנטבע בנהר ושהה שם שיעור מיל או יותר אף על פי שנתרכך במים וקרוב להתבקע אינו חמץ ודאי אלא ספק לפיכך אם נתנגב ונתייבש ונתערב בדגן אחר הרבה ממנו אפילו נתערב בתוך הפסח יש מתירין התערובת אפילו באכילה שהרי בכל איסורי תורה יבש שנתערב ביבש בטל ברוב אלא שבחמץ בפסח החמירו חכמים לאסור במשהו ולא החמירו אלא בחמץ ודאי אבל לא בספק חמץ ויש חולקין על זה ואוסרין אם כבר היה מרוכך קודם שנתערב וכן המנהג במדינות אלו כמו ש[י]תבאר.

ומכל מקום במקום הפסד מרובה כגון שאי אפשר לו למצוא נכרי למכרו לו חוץ מדמי איסור שבו (כמו שנתבאר בסימן תמ"ז) יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר להשהות התערובת עד לאחר הפסח אפילו נעשה התערובת בתוך הפסח אבל אם אין שם הפסד מרובה אין להקל אפילו נעשה קודם הפסח אלא יעשה כמו שנתבאר בסי' תמ"ב ותנ"ג בדגן שנתחמץ חימוץ גמור ואחר כך נתערב עיין שם:

ח דגן שהיה מונח בעליה וירדו גשמים דרך הגג לתוך העליה ונתלחלחו מקצת החטים אותן שנתלחלחו אסור אפילו להשהותן והשאר אף על פי שיש להסתפק בהן שמא ירדו עליהם גשמים ואחר כך נתנגבו אף על פי כן הן מותרות אפילו באכילה מכח ספק ספיקא שמא לא ירדו עליהם גשמים ואם תמצא לומר ירדו שמא לא נתחמצו ומכל מקום אם אפשר לו בקל למצוא חטים אחרים לפסח אין לו לסמוך על הספק ספיקא לאכול מהם בפסח אלא ישהה אותם עד לאחר הפסח מאחר שאין לו הפסד בשהייתן:

ט במה דברים אמורים כשראה שנתלחלחו מקצת החטים שבעליה שיש לחוש שמא נתלחלחו גם השאר ואחר כך נתנגבו אבל אם לא נתלחלחו בעליה אף על פי שיש בהן הרבה מבוקעות שנתבקעו בעודן בגדיש מחמת הגשמים שירדו עליהם מכל מקום השאר שלא נתבקעו מותרות אפילו באכילה לפי שהדבר מצוי שבשעת הגשמים עליונות הגדיש ותחתונות מתחמץ ומתבקע ואין המים נוגעין באמצעיתו כלל:

י שנה שרבו בו הגשמים וירדו על הערימות שבשדות עד שקצת מהשבלים שעל הערימות היו מעלין צמחים אף על פי כן אין חוששין לסתם חטים של אותה השנה כל שאין רואין בהם סימן חימוץ לפי שאנו הולכין אחר הרוב ואין הרוב מחמיצין ואף אותם ערימות שראינו שנפלו עליהם גשמים תולין להקל שמא לא נכנסו הגשמים אלא בשבלים העליונים אבל לא בבטן הערימה ואם תמצא לומר נכנסו שמא לא הספיקו להחמיץ:

יא חטים שבאו בספינה אם הם יבשות וקשות ולא נשתנו מראיתן אין מחזיקין בהן איסור מספק לומר שמא באו במים ואחר כך נתנגבו ונתייבשו אבל אם נשתנה מראיתן או שהן לחות אף על פי שלא נתרככו אסור אפילו להשהותן:

יב דגן שמחובר לקרקע אם נתייבש לגמרי ואין צריך עוד לינק מן הארץ הרי הוא כתלוש ומונח בכד ויכול לבא לידי חימוץ אם ירדו עליו גשמים:

יג ישראל שיש לו בורות מלאים חטים נתבאר בסי' תל"ו ע"ש:

יד נוהגין במדינות אלו שלא לאכול דבש בפסח שחוששין שמא עירבו בו קמח מחטים שנרחצו במים קודם הטחינה ואפילו דבש של ישראל שרדה אותו מכוורת שלו וידוע לו שלא נתערב בו קמח אף על פי כן אין לאכלו ולא ליתנו לתוך התבשיל ולא לעשות ממנו משקה מי דבש (שקורין מע"ד) בתוך הפסח מפני מראית העין שאינן יודעין שהוא של ישראל.

אבל קודם הפסח אפילו דבש של נכרי מותר לעשות ממנו משקה מי דבש לשתותו בפסח שאף אם נתערב מעט קמח בתוך הדבש הרי הוא מתבטל בששים בתוך המשקה קודם הפסח ואינו חוזר וניער בפסח.

ואפילו דבש בפני עצמו שבשלו קודם הפסח מותר לאכלו בפסח שאף אם היה בתוכו מעט חמץ הרי הוא נתבטל בתוכו בששים כיון שאין בו אלא חשש חימוץ ויש מתירין אפילו בפחות מששים ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד מרובה או במקום מניעת שמחת יו"ט:

טו וכל זה בדבש שמביאין בכלים קטנים שכבר הובדל מן השעוה ולכך יש לחוש שמא עירבו בו קמח כדי שאף הקמח יתהפך לדבש שכן דרך הדבש להחזיר את הדבר הנופל לתוכו ולהפכו לדבש אבל דבש שמביאין בחביות מן הכוורת שעדיין הוא מעורב בתוך השעוה אין דרך לערב בו קמח ולכך מותר לעשות ממנו משקה בתוך הפסח או לאכלו בעינו ויש מחמירין שלא לאכלו בעינו ושלא לעשות ממנו משקה בפסח וטוב לחוש לדבריהם שלא לאכלו בעינו אלא אם כן נתבשל קודם הפסח אבל לעשות ממנו משקה המיקל במדינות אלו שאין לנו שתיה אחרת בפסח לא הפסיד ושבח כבוד יו"ט בידו:

טז וכל זה בסתם מקומות אבל במקומות שידוע בבירור שאין דרך לערב בדבש שום קמח יש להתיר שם אפילו הדבש שהובדל מהשעוה אף לאכלו בעינו.

ובמקומות שידוע שדרך הנכרים לערב הרבה קמח בדבש עד שיש לחוש בדבש שהובדל מהשעוה שמא עירבו בו כל כך קמח עד שאין בהדבש ששים כנגדו אין לעשות ממנו משקה אפילו קודם הפסח.

אבל מותר להשהותו עד לאחר הפסח ואם נפל לתוך התבשיל בפסח הרי הוא מתבטל אפילו בפחות מששים אם יש שם הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט לפי שיש לסמוך על האומרים שכל איסור שנופל לתוך הדבש ונתהפך להיות דבש נפקע איסורו ממנו והרי הוא היתר גמור.

ומכל מקום אין לסמוך על סברא זו להקל אלא כשאין ידוע בבירור שעירבו קמח חמץ בדבש זה שרוצה להשהותו או בדבש זה שנפל ממנו לתוך התבשיל שיש בדבש זה הרבה צדדים להקל בלא סברא זו שמא לא עירבו בו קמח כלל ואם תמצא לומר עירבו שמא הקמח הוא מחטים שלא נרחצו ואם תמצא לומר נרחצו שמא לא נתחמצו שאף ששהו החטים הרבה במים אינן חמץ ודאי אלא ספק כמו שנתבאר למעלה אבל אם ידוע בבירור שעירבו קמח חמץ (עיין סי' תנ"ג) אף שנתהפך לדבש אסור להשהותו ואם נפל לתוך התבשיל אוסר תערובתו במשהו אף במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט:

יז נוהגין במדינות אלו שלא לאכול בפסח עד יו"ט האחרון של גליות כל מיני גרוגרות וצמוקין ושאר כל הפירות שנתייבשו לפי שדרך לפזר קמח על הגרוגרות בשעה שמייבשין אותן והצמוקין רגילין לערבם עם הגרוגרות בשעה שמייבשין אותן וכן שאר כל הפירות היבשים רגילין לפזר עליהם קמח וגם יש שרגילין ליבשם בתנור ופעמים שמייבשין בו לאחר שאפו בו לחם חמץ אבל אם ידוע שאין בהם חשש חימוץ כגון שנתייבשו על ידי ישראל ונזהר בהם מחמץ אין להחמיר בהם:

יח ואפילו נתייבשו ביד הנכרי אם נפלו לתוך התבשיל אינן אוסרין אע"פ שאין בהתבשיל ס' כנגדם.

ואף לכתחלה נוהגין היתר בקצת מקומות לעשות מהם משקה בפסח דהיינו ששורין אותם במים עד שנקלט טעמן בתוך המים ושותין המים בפסח דכיון שאין בהם אלא חשש בעלמא אין מחמירין כל כך לאסור אף מי שרייתן אבל אין מקילין כל כך לבשל אותם בפסח כדי לשתות מי בשולם בפסח לפי שעל ידי הבישול נקלט טעמם במים יותר מעל ידי שרייה ובמקצת מקומות נוהגין להחמיר במי שרייתן כמו במי בישולן אלא אם כן שראן ובשלן קודם הפסח:

יט הצוקר העשוי ככובע (שקורין הוט צוקר) אין בו חשש חמץ ומותר להשהותו בפסח ואף על פי כן נוהגין למכרו לנכרי קודם הפסח ובדיעבד ששכח והשהה אותו עד לאחר הפסח מותר אפילו באכילה ואפילו ביום טוב האחרון של גליות מותר לאכלו ואם נזכר בתוך הפסח יכול למכרו לנכרי ואם נפל לתוך התבשיל אינו אוסר אפילו בפחות מס':

כ אבל הצוקר המבושל הנחתך לחתיכות (שקורין צוקר קאנדיל) וכן מיני בלילות צוקר שמחפין בהם מיני פירות ובשמים יש בהם חשש חימוץ ואין להשהותם בפסח ואין לאכלם אפילו ביום טוב האחרון ומכל מקום אם נפלו לתוך התבשיל אינן אוסרין אפילו בפחות מס' אם יש שם הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט וכן אם עבר והשהה אותם עד לאחר הפסח יש להתירם בהנאה ובמקום הפסד מרובה יש להתיר אפילו באכילה לפי שיש כאן הרבה צדדים להקל שמא לא עירבו בהם קמח ואם תמצא לומר עירבו שמא נתבטל בהם בס' ואם תמצא לומר לא נתבטל שמא הקמח הוא מחטים שלא נרחצו ואם תמצא לומר נרחצו שמא לא נתחמצו ואף שיש לחוש שמא בישלו הצוקר בכלים חמוצים מכל מקום הרי יש מתירין דבר שנתבשל בכלי חמץ קודם הפסח אפילו לאכלו בפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ז:

כא נוהגין במדינות אלו שלא לאכול צפורן (שקורין נעגלי"ך) וכרכום (שקורין זאפרי"ן) לפי שבוחשין קמח עם מים ומזלפין על הכרכום בשעה שמייבשין אותם והצפורן שורין אותו במי שעורים קודם שמייבשין אותו:

כב ואף כרכום הגדל בגינת ביתו ונזהר בו מחמץ נוהגין בו איסור מפני מראית העין שהכרכום אינו מצוי במדינות אלו ויסברו שהוא כרכום הבא ממרחקים מה שאין כן שאר כל הפירות שנתייבשו על ידי ישראל ונזהר בהם מחמץ שאין חוששין בהם למראית העין לפי שהם מצויין והכל יודעים שלפעמים מייבשין אותם על ידי ישראל:

כג כלים הצבועים בכרכום נוהגין שלא להשתמש בהם בפסח וכרכום וצפורן שנפלו לתבשיל אינן אוסרין תערובתן אפילו בפחות מס':

כד הטאב"ק דרך לשרותו בשכר בקצת מקומות צריך לסוגרו בחדר או לעשות מחיצה לפניו וכן הכרכום במקומות שנוהגין בו איסור:

כה חטה או שעורה שנמצאת בתבשיל בפסח אם היא מבוקעת ממש כל התבשיל אסור אפילו בהנאה שחמץ בפסח במשהו אבל אם אינה מבוקעת ממש אע"פ שנתרככה והיא קרובה להתבקע יש מתירין התבשיל אפילו באכילה אם יש בו ששים כנגדה דכיון שלא נתבקעה עדיין אינה חמץ ודאי אלא ספק ולא החמירו לאסור במשהו אלא בחמץ ודאי כמו שנתבאר למעלה.

ויש חולקין על זה ואומרים שכל דגן שנתרכך במים כל כך עד שהוא ראוי להתבקע הרי זה חמץ ודאי מן התורה אע"פ שלא נתבקע עדיין לפי שבודאי יבא לידי חימוץ תיכף ומיד ולפי שעכשיו אין אנו בקיאין מה נקרא ראוי להתבקע לפיכך כל שנתרככה החטה אע"פ שלא נתבקעה נאסר כל התבשיל אפילו בהנאה ואם נתערב משהו מתבשיל זה לתבשילין אחרים כולם נאסרים בהנאה וגם כל הכלים ששימשו בתבשילין אלו בעודן חמין שהיד סולדת בו צריך להצניען עד לאחר הפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"ז בחמץ ודאי ע"ש וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות ומכל מקום אם יש שם הפסד מרובה יש לסמוך על סברא הראשונה להתיר התערובת בהנאה או להשהותו עד אחר הפסח לאחר שיסיר משם את החטה ויבערנה.

וכל זה כשנפל לתוך התבשיל חטה או שעורה מרוככת או שנתרככה בתוך התבשיל אבל אם לא נתרככה אינה אוסרת כלל את התבשיל אפילו באכילה:

כו ואפילו חטה מבוקעת שנמצאת בתבשיל שהתבשיל אסור אפילו בהנאה לדברי הכל מכל מקום יכול למוכרה לנכרי לאחר שהסיר החטה ממנו אם הוא חולו של מועד מטעם שנתבאר בסי' תמ"ז ויש אוסרין וכן המנהג במדינות אלו ואין לשנות אלא במקום הפסד מרובה מאוד כמו שנתבאר שם.

ומכל מקום אם אין החטה בקועה יש להתיר למכור לנכרי אע"פ שאין שם הפסד מרובה מאוד אבל אם אין שם הפסד מרובה כלל אין להקל:

כז כשרוצה למכרו צריך למכרו תיכף ומיד שנודע התערובת שהרי אסור להשהותו בפסח מטעם שנתבאר שם ואם הוא שבת או יו"ט יוכל ליתנו לנכרי במתנה לדברי המתירין למוכרו בחולו של מועד שהרי מותר ליתן מזונות לנכרי בשבת ויו"ט כמו שנתבאר בסי' שכ"ה:

כח ואם עבר והשהה אותם עד שמיני של פסח אפילו היתה החטה בקועה יכול להשהותו עד לאחר הפסח ואין צריך לומר אם נעשה התערובות ביום שמיני של פסח שרשאי להשהותו ואין צריך ליתנו לנכרי לדברי המתירין דכיון שיום שמיני אינו אלא מדברי סופרים לא החמירו בו כל כך לאסור להשהות תערובת חמץ משהו.

אבל החמץ משהו עצמו אסור להשהותו אפילו ביום שמיני אלא יעשה כמשפט שנתבאר בסימן תמ"ו ע"ש:

כט אף על פי שחמץ בפסח במשהו מכל מקום אינו אוסר בצונן כגון אם נמצאת חטה בקועה בפסח במים או ביין צוננים הרי הם מותרין אם ידוע שלא שהתה בתוכם מעת לעת לפי שהצונן אינו מפליט ומבליע כלום ולא נפלט מן החטה אפילו משהו לתוך היין או המים.

ומכל מקום אם נפלה לתוכם פרוסת לחם או עיסה אפילו נפלה קודם הפסח והסירה משם קודם הפסח אסור לשתותם בפסח אלא אם כן סיננם קודם הפסח לפי שהלחם והעיסה עשויין להתפרר ויש לחוש שמא נשארו פרורין בתוך המים והיין (עיין סי' תמ"ז).

ויש חולקין על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו ואם נמצאת חטה בקועה במים ששרו בהם בשר בפסח הבשר אסור לפי שהמים מפליטין טעם משהו מן החטה ומבליעין בבשר אף שלא שהה בתוכם ואין צריך לומר שהמים אסורים ואם בישל בה תבשיל התבשיל אסור ואפילו לא נתבקעה החטה אלא שנתרככה במים הללו שנפלה לתוכם או שנפלה לתוכם כשהיא מרוככת הרי היא כאלו נתבקעה לפי מנהג מדינות אלו כמו שנתבאר:

ל והעיקר כסברא הראשונה ומכל מקום במקום שנהגו להחמיר אין לשנות אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או שעת הדחק שאז יש להקל אפילו בחטה בקועה.

וכן אם יש שם עוד צד אחד להקל כגון שנמצאת החטה במים לאחר שהסירו משם הבשר שנשרה בתוכם שיש לתלות ולומר שכל זמן שהבשר היה שרוי במים לא היתה שם חטה ואחר שהסירוהו משם נפלה החטה שמה הרי זה מותר וכן אם נטל מים ממים [אלו] קודם שנמצאת בהם החטה ובישל בהם תבשיל התבשיל מותר אפילו היתה החטה בקועה:

לא ואפילו מים חמין שנמצאת בהן חטה אע"פ שנתרככה אלא שאינה בקועה יש להתיר התבשיל שבשלו בהם קודם שמצאו בהם חטה מכח ספק ספיקא שמא אחר כך נפלה שמה החטה ואם תמצא לומר קודם לכן נפלה שמא לא נתרככה עד עתה ובלא נתרככה אין לאסור התבשיל אפילו לפי מנהגינו כמו שנתבאר:

לב אבל חמץ גמור כגון לחם או עיסה או חטה בקועה שנמצאו במים חמים אפילו הם בתוך כלי שני יש לאסור אף התבשיל שבישלו בה קודם שנמצא בהם החמץ ואפילו במקום הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט אין להקל ואף להשהותו אסור לפי שמן הסתם היה כבר החמץ בתוך המים כשנטלו מהם לבשל התבשיל שכל האיסורין אנו דנין אותן כשעת מציאתן למפרע דהיינו כשאנו מוצאין איסור במקום אחד אנו מחזיקין איסור במקום הזה למפרע ואומרים כאן נמצא האיסור עכשיו וכאן היה כבר קודם לכן ואין זה נקרא ספק אלא לענין שכשיש שם עוד ספק אחד הרי זה נקרא ספק ספיקא.

ומכל מקום אם נתערב משהו מתבשיל זה בתבשיל אחר יש להתיר אותו תבשיל אפילו באכילה אם יש שם הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב:

לג וכן בשר שנשרה בחמין הללו קודם שנמצא בהם החמץ אסור אפילו להשהותו ואם נמצא בהם חטה שאינה בקועה יש להתיר הבשר אפילו באכילה כמו שנתבאר.

ויש חולקין על זה ואוסרין הבשר שנשרה בהם או התבשיל שבישלו בהם אף שנמצא בהם חטה שאינה בקועה אלא שנתרככה לפי מנהג מדינות אלו ויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד מרובה ולא מניעת שמחת יו"ט.

ואף לפי דבריהם מותר למכור הבשר או התבשיל לנכרי דכיון שיש כאן ספק ספיקא להקל כמו שנתבאר אין מחמירין כל כך לאסור אף המכירה לנכרי כיון שיש מתירין אף התבשיל שנמצא בו חטה בקועה:

לד וכל זה בבשר בהמה וחיה או אפילו בשר עוף אלא שהחטה שנמצאת במים היא שלימה אבל אם נשרה בשר עוף במים חמין אפילו בכלי ראשון ולאחר שסילקוהו משם מצאו שם חטה שבורה אפילו היא בקועה יש להתיר העוף אפילו באכילה מכח ספק ספיקא שמא עתה נפלה החטה שם לאחר שסילקו העוף משם ואם תמצא לומר קודם לכן היתה שם שמא היה חטה זו כבר במעי העוף ונתעכל כבר במעיו עד שנשברה ושוב אין בה איסור חמץ כמו שיתבאר וממעיו נפלה לבשרו ומבשרו נפלה לתוך המים שנמצאת בהם:

לה חטה בקועה שנמצאת בפסח בעיסה או במצה אפוייה יש רוצים להקל להתיר כל המצה והעיסה לפי שהחטה שנתבקעה אינה חמץ גמור מיד שנתבקעה אלא היא קרובה להחמיץ ותיכף ומיד תבא לידי חימוץ גמור וחטה זו שנמצאת בעיסה או במצה בודאי עדיין לא באה לידי חימוץ שהרי מן הסתם לא נפלה לתוך העיסה בשעה שהיה עוסק בה בלישה ועריכה שהרי היה רואה אותה ומסירה אלא בודאי נפלה לתוך הקמח קודם הלישה ואז בודאי לא החמיצה כיון שאין שם מים וגם אחר כך שנילוש הקמח במים בודאי גם כן לא החמיצה החטה שהחטה היא קשה ואינה ממהרת להחמיץ כמו העיסה וכיון שהעיסה לא החמיצה כל שכן החטה ואין חוששין שמא היתה החטה כבר בקועה קודם שנפלה לתוך הקמח שאין מחזיקין איסור מספק לומר שכבר באה במים ונתבקעה קודם שנפלה לתוך הקמח אלא תולין שנתבקעה מחמת המים שבעיסה זו שנמצאת בה וכיון שהעיסה לא נתחמצה גם החטה לא נתחמצה ואין חוששין שמא היתה חטה זו בתוך המים שלשו בהם העיסה וכבר נתבקעה שם בתוך המים קודם שבאה לעיסה זו לפי שרגילין ישראל לשמור יפה את המים שנשאבו ללישת המצה שלא יפול לתוכם שום דבר כמו שנתבאר בסי' תנ"ה:

לו ויש חולקין על זה ואומרים שצריך להסיר מן העיסה או מהמצה כדי נטילת מקום דהיינו שיסיר במקום מגעה של החטה ברוחב גודל מכל סביבותיה לפי שיש לחוש שמא היתה החטה כבר בקועה כשנפלה לתוך העיסה ואוסרת את העיסה במקום מגעה ואף להאומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן מכל מקום על ידי דוחק הלישה מתמצה ונסחט מהחטה לתוך העיסה כרוחב גודל מכל סביבותיה ולפי מנהג מדינות אלו הדין כן אפילו אם לא נתבקעה החטה אלא שנתרככה.

ויש אומרים שאם נמצאת חטה בקועה בעיסה ולפי מנהג מדינות אלו אפילו לא נתבקעה אלא שנתרככה כל העיסה אסורה לפי שלא במקום אחד בלבד נגעה החטה אלא כאן וכאן במקומות הרבה דרך גלגולה של עיסה ובכל מקום ומקום יש חשש שמא נסחט לשם משהו מהחטה ולפיכך יש לאוסרה כולה אם הוא בתוך הפסח שחמץ בפסח במשהו אבל קודם הפסח אין צריך להסיר ממנה אלא כדי נטילת מקום בלבד ואף אם נמצאת בה לאחר אפייתה די בנטילת מקום בלבד (עיין סי' תס"א).

ולענין הלכה יש להחמיר כסברא האחרונה וכן נוהגין ומכל מקום בהפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך על סברא השנייה ואף בתוך הפסח די בנטילת מקום כיון שיש אומרים שאף נטילת מקום אין צריך:

לז ואם חתך עיסה אחת גדולה למצות הרבה ונמצאת חטה בקועה באחת מן המצות בין שנמצאת בה לאחר אפייתה בין שנמצאת בה בעודה בצק היא אסורה אם נילושה בה החטה בתוך הפסח ושאר המצות מותרות ואין חוששין שמא היתה חטה זו בתוך העיסה הגדולה ונאסרה כולה אלא תולין להקל לומר לאחר שנחתכה ממנה המצה נפלה החטה לתוך מצה אחת מהן לפי שאנו אומרים כאן נמצאת החטה עכשיו במצה זו כאן היתה בתחלה כשנפלה ולא נפלה מעולם לתוך עיסה הגדולה שאין מחזיקין איסור ממקום למקום:

לח ואם החטה היא מלאה מים ומלוחלחת מעבר אל עבר אם כן נראה שהיתה במים ובעיסה הגדולה לכן יש לאסור כל המצות ומכל מקום אם יש לתלות שהיתה במקום אחר בלועה ממים ונפלה עכשיו לתוך מצה זו תולין להקל אם יש במה לתלות (שלעולם תולין במצוי בין להקל בין להחמיר ואינו נקרא ספק אלא כשיש לתלות בזה כמו בזה כמו שנתבאר ביורה דעה):

לט אבל מחזיקין איסור מזמן לזמן במקום אחד כגון מי שחתך עיסה גדולה למצות הרבה וחלקן לבני אדם הרבה ונתפזרו איש למקומו לעשותן ומצה אחת הותיר בידו באותו מקום שחתך את העיסה ונמצאת בה חטה כולם אסורות שאנו חוששין שמא היתה בה החטה קודם לכן כשהיו עדיין כל המצות מחוברות עמה קודם שנחתכו ממנה ונאסרו כולם.

ומכל מקום אם אין החטה בקועה אף על פי שנתרככה יש להתיר למכור שאר המצות לנכרי כיון שיש כאן הרבה צדדים להקל שמא לא נתחמצה החטה ושמא נפלה שמה לאחר שנחתכו שאר המצות ומכל מקום אין זה ספק ספיקא גמור להתירם אף באכילה לפי שהספק שמא לא נתחמצה הוא ספק מחמת חסרון ידיעה דכיון שנתרככה אין אנו בקיאין אם היא ראויה להתבקע אם לאו כמו שנתבאר למעלה וכל ספק שהוא מחמת חסרון ידיעה אינו נקרא ספק כלל כמו שנתבאר ביורה דעה ואינו מועיל אלא להתיר המכירה לנכרי לפי שיש מתירין אפילו בחטה בקועה:

מ וכן כרוב מליח הכבוש בחבית ונטל מעט ציר מן החבית לתוך הקערה ונמצאת חטה בקועה בקערה הכרוב שבחבית מותר שאנו תולין שלתוך הקערה נפלה ולא היתה מעולם בחבית שאין מחזיקין איסור ממקום למקום.

אבל אם נמצאת חטה בקועה בחבית לאחר שנתן ממנה לתוך הקערה גם הכרוב שבקערה אסור שמחזיקין איסור מזמן לזמן ושמא היתה החטה בחבית קודם שנתנו ממנה לקערה ונאסר אז כל מה שבחבית אף להאומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן שיש לחוש שמא נכבשה החטה מעת לעת בתוך החבית וכל הכבוש מעת לעת הרי הוא כמבושל.

ואין להתיר מה שבקערה מכח ספק ספיקא שמא עתה נפלה החטה לתוך החבית לאחר שכבר נתן ממנה לתוך הקערה ואם תמצא לומר קודם לכן נפלה שמא לא שהתה שמה מעת לעת דכיון שמחזיקין איסור מזמן לזמן אנו אומרים שחטה זו שנמצאת עתה בחבית כבר היתה שם בחבית מזמן מרובה יותר ממעת לעת וממילא נאסר גם מה שנתנו ממנה לתוך הקערה בתוך זה הזמן ואין כאן ספק ספיקא כלל:

מא וכל זה כשהחטה מבוקעת אבל אם לא נתבקעה החטה יש להתיר מה שבחבית אם יש שם הפסד מרובה מכח ספק ספיקא שמא נפלה שם תוך מעת לעת ואם תמצא לומר נפלה קודם לכן שמא לא נתרככה עד תוך מעת לעת:

מב וכל זה כשנמצא החטה בתוך הציר שבחבית אבל אם נמצא על גבי חתיכת כרוב ואין הציר עולה על גבה אין בה דין כבוש כלל אלא דין מליח שיתבאר:

מג מי שפרס חתיכת מצה קטנה מחתיכת מצה גדולה ונתנה לתוך פיו ונטל חתיכת בשר קטנה מהבשר צונן המונח לפניו ונתנה גם כן לתוך פיו ולעסן יחד והרגיש בפיו שיש שם חטה ונטל המאכל מפיו וראה שם חטה בקועה ואין ניכר אם היתה במצה או בבשר יש להתיר הבשר שנשאר מונח לפניו שאנו תולין שנפלה החטה עליו לאחר שהניחו לפניו ואז היה צונן וצונן יבש בלא רוטב אינו אוסר לדברי הכל ואין חוששין שמא נפלה עליו בעודו רותח בקדירה או בקערה שאין מחזיקין איסור ממקום למקום וגם חתיכת מצה הגדולה יש להתיר אף על פי שיש לחוש שמא היתה החטה בתוך המצה בפיו ובודאי לא נפלה עליה לאחר האפייה שהרי היתה מתגלגלת ויורדת אלא נפלה עליה קודם אפייתה בשעת לישתה ונאסרת כל המצה אם נאפית בתוך הפסח שחמץ בפסח במשהו (עיין סי' תס"א) מכל מקום כיון שאיסור משהו אינו אלא מדברי סופרים תולין להקל שלא היתה החטה מעולם בתוך המצה אלא בתוך הבשר לאחר שנצטנן ושניהם מותרים ומכל מקום צריך להסיר כדי נטילת מקום מחתיכת מצה הגדולה באותו מקום שפרס ממנה החתיכה קטנה שיש לחוש שמא היתה החטה באותו מקום ונאסר שם כדי נטילת מקום מן המצה לפי שנפלט טעם החטה לשם וטעם הוא כעיקר מן התורה כמו שנתבאר ביורה דעה סי' צ"ח:

מד וכל זה כשהבשר המונח לפניו היה צונן כבר כשהניחו במקום זה אבל אם הניחו לפניו כשהוא רותח בקערה שהוא כלי שני אסור (או אפילו לא היה שם רוטב לפי מנהג מדינות אלו כמו שיתבאר) שהרי מחזיקין איסור מזמן לזמן.

ואין להתיר מכח ספק ספיקא שמא חטה זו היתה במצה שבפיו ואם תמצא לומר בבשר שמא נפלה עליו לאחר שנצטנן שאם כן צריך אתה לאסור את המצה קודם שתתיר את הבשר ומה ראית להתיר הבשר ולומר שהחטה היתה במצה ולאסור המצה שמא היתה בבשר והמצה מותרת שכל ספק דברי סופרים להקל ואם תתיר את המצה אי אפשר להתיר את הבשר לפי שאין בו אלא ספק אחד להקל דהיינו שמא נפלה עליו לאחר שנצטנן ואין מקילין מספק זה בלבד כיון שהוא במקום אחד מזמן לזמן וכיון שאי אפשר לך להתיר שניהם שהרי בודאי היתה החטה באחד מהם צריך אתה לאסור שניהם:

מה וכל זה בבשר בהמה וחיה או אפילו בבשר עוף אלא שהחטה היא שלימה אבל אם הוא בשר עוף והחטה היא שבורה יש להתיר הבשר מכח ספק ספיקא שמא נפלה עליו לאחר שנצטנן ואם תמצא לומר קודם לכן שמא היתה כבר במעי העוף ונתעכלה שם במעיו עד שנשברה ושוב אין בה איסור חמץ וממעיו נדבקה לבשרו וכיון שהבשר מותר יש להתיר גם המצה שאנו תולין שהחטה נפלה לתוך הבשר לאחר שנצטנן או שנתעכלה כבר במעיו ולפיכך שניהם מותרים שכל ספק דברי סופרים להקל רק שיסיר כדי נטילה מהמצה אבל מהבשר אין צריך להסיר כלום כיון שיש בו ספק ספיקא וכל ספק ספיקא מועיל אפילו באיסור של תורה:

מו אם הגעילו יורה מחומצת קודם הפסח ושפכו מי הגעלה המחומצים וירדו לבור בתוך הפסח נאסרו המים שבבור אף להאומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן שלא אמרו כן אלא כשהסיר ממשות החמץ מהצונן שאין טעמו נפלט בצונן אבל כאן המים המחומצין הן מעורבין במימי הבור ואין מתבטלין בתוכו בס' כיון שנתערבו בהם בתוך הפסח.

אבל אם ירדו לבור קודם הפסח ונתבטלו שם בס' מותרין ומכל מקום אם יש לחוש שמי הגעלה אינן מתערבין יפה במימי הבור אלא הם נקוים ועומדים למעלה אסור לשאוב מהבור בפסח אלא אם כן כבר שאב ממנו פעמים רבות קודם הפסח לאחר שירדו לשם מי הגעלה שעל ידי השאיבה מתערבים יפה מי הגעלה במימי הבור ומתבטלים בהם בס' קודם הפסח.

ואם לא שאב ממנו כלום קודם הפסח ושאב ממנו מים בפסח ובשל בהם תבשיל יש להתיר התבשיל שבודאי יש ששים במים הללו כנגד מעט מי הגעלה שנתערבו בתוכם על ידי השאיבה ומי הגעלה אינן אוסרין במשהו כיון שאין בהם חשש חימוץ אלא מחמת שהורתחו ביורה מחומצת והרי יש בהם נותן טעם בן נותן טעם של היתר (עיין סי' תמ"ז).

וכל זה כשהיורה היתה בת יומא מבליעת חמץ בשעה שהגעילוה אבל אם לא היתה בת יומא אף אם ירדו מי הגעלה לבור בתוך הפסח ואין במי הבור ששים כנגדם מותר לשתות מהבור בפסח אף אם לא נתערבו יפה מי ההגעלה במי הבור דכיון שהיורה לא היתה בת יומא הרי החמץ הבלוע בה נותן טעם לפגם במי הגעלה וכל נותן טעם לפגם שנעשה קודם הפסח אינו חוזר וניער בפסח (ומכל מקום קודם שנפלו מי הגעלה לתוך מי הבור אסור להשתמש במי הגעלה אף שהחמץ היה נותן טעם לפגם בהם מטעם שנתבאר בסימן תנ"ב):

מז אם נמצאת חטה בקועה בבאר בפסח אסור לשאוב עוד מים מהבאר כל ימי הפסח אף להאומרים שחמץ בפסח אינו אוסר בצונן שמכל מקום יש לחוש שמא נשרית שם חטה מעת לעת.

אבל אם אין החטה בקועה אע"פ שנתרככה אם הוא שעת הדחק שאי אפשר למצוא מים אחרים אלא על ידי הדחק יש להתיר מכח ספק ספיקא אף במקומות שנוהגין להחמיר בצונן בפסח כמו שנתבאר למעלה.

ואם נמצאת פרוסת לחם או עיסה בבאר אפילו אם ידוע שלא נשתהה שם מעת לעת והוא מקום שלא נהגו להחמיר בצונן אין להשתמש במי הבאר אלא על ידי סינון אפילו נמצאו קודם הפסח כמו שנתבאר למעלה:

מח מי שרוצה לשאוב בפסח מבארות של נכרים או מבארות של ישראל שלא נזהר בהן מחמץ כל השנה טוב שיסנן המים בבגד נקי בכל פעם ששואב אבל מעיקר הדין אין מחזיקין איסור מספק:

מט בשר חי שנמצא עליו חטה בקועה קודם מליחתו אם החטה היא מנוגבת וגם הבשר הוא מנוגב במקום שנגעה בו החטה אפילו הדחה אין צריך אבל אם אחד מהם לח קצת במקום נגיעתן צריך להדיח הבשר במקום שנגעה בו החטה ודי לו בהדחה שמדיחו קודם המליחה להכשירו מדמו ואם נמצאת עליו חטה לאחר שהודח קודם המליחה צריך לחזור ולהדיחו קודם המליחה במקום שנגעה בו החטה ואין לו לסמוך על ההדחה שמדיחו אחר המליחה לפי שאותו משהו לחלוחית שנגע בחטה שצריך להעבירו מהבשר על ידי הדחה אם לא יעבירנו קודם המליחה הרי הוא נבלע בבשר על ידי המליחה.

ואף במקומות שנוהגין להחמיר בצונן בפסח די לו בהדחה כיון שאין בו במקום החטה אלא קצת לחלוחית ולא החמירו אלא כשיש שם רוטב הרבה והחמץ הוא נשרה בתוך הרוטב שאז נפלט טעם משהו מהחמץ לתוך הרוטב והרוטב מבליע אותו טעם משהו בתוך ההיתר:

נא במה דברים אמורים כשהבשר הוא כחוש אבל אם הוא שמן במקום מגעה של החטה הרי כל אותה החתיכה שנמצאת החטה עליה אסורה אפילו להשהותה או למוכרה לנכרי לפי ששמנונית הבשר מפטם את הציר הנבלע בו ונעשה כאלו הוא עצמו שמן ואזי הוא מפעפע ומתפשט ונבלע בכל אותה החתיכה שכן דרך השומן לפעפע כשהוא רותח והציר הוא כרותח.

ויש חולקין על זה ואומרים שאין כח בשמנונית הבשר לפטם את הציר הנבלע כיון שהשמנונית הוא צונן ואף שהוא מלוח והמלוח דינו כרותח מכל מקום אינו כרותח ממש לענין זה שיהא בו כח לפטם את הציר הנבלע בו וכן עיקר.

ומכל מקום אם אין הפסד מרובה ולא מניעת שמחת יום טוב יש לחוש לסברא הראשונה שלא לאכלו בפסח אבל יכול להשהותו לאחר שהסיר ממנה כדי קליפה או למוכרו לנכרי ועכשיו שאין אנו בקיאין בין בשר כחוש לשמן כמו שנתבאר בסי' תמ"ז אף אם אותה חתיכה שנמצאת החטה עליה היא כחושה כולה אין לאכלה בפסח אפילו אם אין החטה בקועה אלא שנתרככה אלא אם כן יש שם הפסד מרובה כגון שהוא עני והיא חתיכה גדולה וחשובה או שיש שם מניעת שמחת יו"ט שאז יש להתירה לאחר שיסיר כדי קליפה:

נב וכל זה באותה חתיכה עצמה שנמצאת החטה עליה אבל שאר החתיכות שנמלחו עמה ביחד אף על פי שהיו נוגעות בה ונבלע בהן הציר היוצא ממנה אינן נאסרות כלל אפילו אם הן שמינות וגם אותה חתיכה היא שמינה לפי שאף להאומרים ששמנונית הבשר מפטם את הציר היוצא מהחטה מכל מקום אין בציר זה כח לפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב כיון שאינו שמן מצד עצמו ונמצא שאין בשאר החתיכות אפילו משהו מציר זה שיצא מהחטה:

נג ויש חולקין על כל זה ואומרים כיון שבכל איסורי תורה שנמלחו עם ההיתר אע"פ שהאיסור וההיתר הם כחושים אף על פי כן אנו מחמירין לאסור עד ס' אפילו הן חתיכות הרבה נוגעות זו בזו והאיסור אינו נוגע אלא באחד מהן בלבד והטעם הוא כדי שלא נצטרך להבחין לחלק בין איסור כחוש לאיסור שמן שבאיסור שמן מן הדין יש להחמיר עד ס' אפילו הן חתיכות הרבה לפי שהאיסור עצמו מפעפע מחתיכה לחתיכה כיון שהוא שמן מצד עצמו אם כן בחמץ בפסח שאינו מתבטל בס' יש להחמיר לאסור כל חתיכות שנמלחו עמה יחד אע"פ שהוא איסור כחוש.

ויש לחוש לדבריהם אם אין שם הפסד כלל כשישהה אותן עד לאחר הפסח או שימכרם לנכרי אבל אם יש שם הפסד קצת או קצת שעת הדחק והחטה אינה בקועה אלא שנתרככה יש לסמוך על סברא הראשונה כי כן עיקר.

שאין אנו מחמירין בשאר איסורין לשער בס' במליחה אפילו באיסור כחוש אלא באיסור ששייך בו קצת שמנונית כגון בשר טריפה כחושה שנמלח עם היתר שיש טריפה כחושה ויש טריפה שמינה לפיכך אנו מחמירין בכל טריפה אפילו כחושה כדי שלא נצטרך להבחין ולחלק בין כחושה לשמינה שאין אנו בקיאין בזה אבל איסור שלעולם הוא כחוש ואין שייך בו שמנונית כלל כגון חמץ בפסח אין להחמיר בו כמו באיסור שמן בין לענין מליחה בין לענין צלי כמו שיתבאר:

נד וכל זה כשידוע בבירור שלא נגעה החטה אלא באותה חתיכה שנמצאת עליה כגון שנמצאת תוך תרנגולת אבל אם יש להסתפק שמא נגעה גם בשאר החתיכות כגון שנמצאת על התרנגולת מבחוץ או על שאר בשר הרי כולן צריכות קליפה מעיקר הדין.

ואפילו אם ידוע בבירור שלא נגעה אלא באחת משאר החתיכות ואין ידוע איזו היא אינה מתבטלת בתוכן ברוב כיון שהוא בתוך הפסח ולפיכך כולן צריכות קליפה מספק.

ואם הן שמינות כולן אסורות אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או מניעת שמחת יו"ט ועכשיו שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אף אם הם כחושות דינם כשמינות.

ואם עבר ובשלם בלא קליפה יש לאסור כל התבשיל באכילה אפילו יש שם הפסד מרובה ומניעת שמחת יום טוב.

אבל מותר להשהותן או למוכרן לנכרי אפילו לכתחלה בלא קליפה כיון שאין בהן אלא ספק נגיעה:

נה וכל זה כשנמצאת החטה על הבשר קודם שהודח אחר המליחה אבל אם נמצאת עליו לאחר שהודח בודאי עכשיו נפלה עליו ולא היתה עליו בשעת מליחתו ומדיח מקום מגעה ודי שאם היתה עליו בשעת מליחתו היתה עוברת מעליו על ידי הדחה.

במה דברים אמורים כשנמצאת על גבי הבשר או על גבי התרנגולת אבל אם נמצאת בתוך התרנגולת בודאי היתה שם בשעת מליחה שהרי בודאי לא נפלה ממקום אחר לתוך התרנגולת אלא היתה שם במעיה וממעיה נפלה שם על בשרה:

נו וכל זה כשנמצאת החטה מונחת בבשר והוא הדין בדגים אבל אם נמצאת נשרית בתוך ציר היוצא מבשר או דגים בשעת מליחתן הרי כל החתיכות המונחות בתוך הציר אפילו הן כחושות כולן אסורות אפילו להשהותן או למוכרן לנכרי אם שהתה החטה עם החתיכות בתוך הציר בכדי שאם היה נותן הציר בכלי על האש היה מתחיל להרתיח ולהתבשל דכיון ששהו בתוכו כשיעור בישול הרי הן כאלו נתבשלו ממש בתוכו ומכל מקום אם אין החטה מבוקעת יש להתיר להשהותן או למוכרן לנכרי אם יש שם הפסד מרובה כמו שנתבאר למעלה:

נז ואם מקצת החתיכה בתוך הציר ומקצתה למעלה מן הציר המקצת שבתוך הציר אסור אפילו להשהותה או למוכרה אפילו במקום הפסד מרובה והמקצת שלמעלה מן הציר מותר להשהותה או למוכרה אפילו אם אין שם הפסד מרובה רק שיזהר להסיר ממנה כדי קליפה במקום שהיה מחובר למקצת הב' שבתוך הציר ואם יש שם הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט יש להתירו אפילו באכילה:

נח אם נשאר מעט שכר בכלי ונטלו בתוכו מים והדיחו בהן בשר אחר מליחתו בפסח יש להתיר הבשר אף בלא קליפה מעיקר הדין שאף שהמים נאסרו מחמת השכר שנתערב בתוכם מכל מקום הבשר לא בלע כלום ממים הללו כיון שהוא צונן שאף המחמירין בפסח בצונן לא החמירו אלא כשנשרה האיסור בתוך היתר צונן או שנשרה ההיתר בתוך איסור צונן או שנשרה האיסור וההיתר בתוך רוטב צונן אבל כאן שהאיסור עבר על ההיתר דרך העברה בעלמא לא נאסר כלל בצונן לדברי הכל. ס וכל זה כשנצלה בקדירה או על גבי גחלים אבל אם נצלה בשפוד אפילו הוא כחוש לגמרי כולו אסור אפילו להשהותו או למכרו לנכרי לפי כשמהפכים השפוד מתפשט טעם משהו מהחטה בכל הצלי ואם נצלו תרנגולות הרבה על שפוד אחד בבת אחת והן נוגעות זו בזו ונמצאת חטה על אחת מהן כולן אסורות אפילו הן כחושות לפי שעל ידי היפוך השפוד מתפשט הטעם משהו מזו לזו ומזו לזו אבל אם אינן נוגעות זו בזו מותרות.

במה דברים אמורים כשהתרנגולת שנמצאת החטה עליה היא כחושה אבל אם היא שמינה הרי השומן מפטם את טעם משהו חמץ הבלוע בתוכו ועל ידי השפוד מפעפע ומתפשט טעם משהו זה ונבלע בכל אורך השפוד ואוסר את כל תרנגולות הצלויות בשפוד.

ומכל מקום אם אין החטה מבוקעת יש להתיר במקום הפסד מרובה למכור לנכרי או להשהות אפילו התרנגולת שנמצאת החטה עליה כמו שנתבאר למעלה:

ואע"פ שהבשר היה מלוח עדיין בשעה שהדיחו והמלוח הוא כרותח מכל מקום לא בלע כלום ממים הללו לפי שמיד שהגיעו עליו המים נתבטל רתיחתו כי המים שהדיחו בהם הם מבטלים כח המלח ואין לו כח להבליע המים בבשר ומכל מקום מחמת חומרת חמץ בפסח יש לקלוף מעט הבשר במקום שנגעו בו המים הללו והיא חומרא בעלמא:

נט אם נמצאת חטה בקועה בפסח בתרנגולת צלויה או בשאר בשר צלי צריך להסיר מקום פעפועה לפי אומד הדעת ומן הסתם אינה אוסרת יותר מכדי קליפה שהחטה היא קטנה וכחושה ופליטתה מועטת.

במה דברים אמורים בצלי כחוש אבל אם הוא שמן במקום מגעה של החטה כולו אסור אפילו להשהותו או למוכרו ועכשיו שאין אנו בקיאין בין כחוש לשמן אף אם הוא כחוש יש לאסור כולו אף אם לא נתבקעה החטה אלא שנתרככה ומכל מקום בהפסד מרובה או במקום מניעת שמחת יו"ט יש לסמוך על בקיאתינו אם הוא כחוש להתירו אפילו באכילה לאחר שיסיר ממנו כדי קליפה כמו שיתבאר ביורה דעה סימן ק"ה:

סא אם נמצאה חטה או שעורה בקועה בפסח בזפק העוף לאחר שהבהבו אותו באור להסיר נוצת העוף מותר שהרי החטה אינה אוסרת אפילו בצלי ממש יותר מכדי קליפה וכאן הזפק הוא הקליפה שמסירין ומשליכין אותו.

ואפילו אם העוף שמן אין להחמיר בו יותר מכדי קליפה כי ההבהוב אינו דומה כלל לצלי הואיל ואינו מהבהבו הרבה במקום אחד אלא מעבירו תמיד הנה והנה כמו שיתבאר ביו"ד סימן ס"ח:

סב ואותה החטה שנמצאת בזפק צריך לשורפה אפילו לא נתבקעה אלא שנתרככה במה דברים אמורים כשהיא שלימה אבל אם היא שבורה הרי ניכר ששלט בה העכול עד שנשתברה והרי זו כפרש ונפקע איסור חמץ ממנה ואין צריך לבערה ואין צריך לומר שאינה אוסרת אפילו כדי קליפה:

סג וכל זה בחטה ושעורה וכיוצא בהן מדברים שאפשר שבלען העוף כשהן שלימים ולא לעסן כלל ולכך אינן חשובים כמעוכלים עד שנשתברו שם במעיו אבל אם אכל מורסן וכיוצא בו מדברים רכים שבודאי נלעסו בפיו אם שהו במעיו כשיעור עיכול דהיינו מעת לעת הרי הם כמעוכלים לגמרי ונפקע מהם איסור חמץ ואם הקיאן דרך בית הרעי אפילו בתוך מעת לעת נפקע מהם איסור חמץ אבל אם בלע חטים ושעורים וכיוצא בהן והקיאן כשהן שלימים אף ששהו במעיו יותר ממעת לעת לא נפקע איסורן וכן אם בלע שאר איסורין דינו כחמץ בפסח לענין זה:

סד כל מקום שמקילין מחמת הפסד מרובה אם יכול להשהות עד לאחר הפסח או למכור לנכרי בפסח ולא יהיה שם הפסד מרובה אין להקל:

סה כל מקום שמקילין מחמת שמחת יו"ט יש להקל אפילו בחולו של מועד שאף הוא בכלל יום טוב לענין שמחה כמו שיתבאר בסי' תקכ"ט: