תע שהבכורות מתענין בערב פסח ובו ט' סעיפים:

א נוהגין הבכורות להתענות ולהשלים בכל ערב פסח זכר לנס שנצולו ממכת בכורות. 

ומתענין אפילו הבכור מאב בלבד או מאם בלבד - שבכולם היתה המכה. שכולן נקראין בכורות - הבכור מאב נקרא בכור לנחלה וירושה, והבכור מאם נקרא בכור לענין פדיון הבן. 

ואף בכור מאם שהוא כהן או לוי שאינו נקרא בכור לענין פדיון הבן, שהרי הוא פטור מפדיון - אף על פי כן צריך להתענות, שמכל מקום בכור הוא אלא שהתורה פטרתו מפדיון:

ב אשה שהפילה נפל ואח"כ ילדה בן קיימא, אף על פי שאותו הבן אינו נקרא בכור לענין פדיון, שהרי אינו פטר רחם שכבר נפטר רחמה - מכל מקום הרי הוא בכור לענין נחלה וצריך להתענות. לפיכך אם נולד לאב זה בן קיימא כבר מאשה אחרת ואם כן בן זה אינו בכור לא לנחלה ולא לפדיון - אין צריך להתענות:

ג יש מי שאומר שגם הנקיבות בכורות מתענות, שגם בהם היתה המכה. ואין נוהגין כן במדינות אלו. וכן בבתים שאין בהם בכור - אין גדולי הבית מתענין, אע"פ שגם בהם היתה המכה - דכיון שעיקר תענית הבכורות אינו אלא מנהג לא נהגו להחמיר כל כך, מפני שעיקר ההתראה והמכה הכתובה בתורה בפירוש לא היתה אלא על הבכורים הזכרים:

ד נוהגין שהאב מתענה תחת בנו הבכור, כשעדיין הוא בכור קטן עד שיגדל ואז יתענה הוא בעצמו. ומי שיש לו שני בנים קטנים ושניהם בכורות הראשון הוא בכור לאביו והשני בכור לאמו - הרי תענית האב עולה בעד שניהם:

ה וכל זה כשאין האב בכור אבל אם הוא בכור וצריך להתענות בעד עצמו - אין תעניתו עולה בעד בנו אלא האם מתענה תחת בנה הקטן עד שיגדיל.

ויש אומרים שאין האם צריכה להתענות - שתענית האב עולה גם בעד בנו, כיון שתענית זה אינו אלא לזכר לנס, וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. 

ויש לסמוך על דבריהם במקום צער, וכל שכן אם היא מעוברת או מניקה.

ואף אם אין לה בעל שיתענה בעד בנו - אינה צריכה להתענות אם היא מעוברת או מניקה ויש לה צער מן התענית. וכן יולדת כל שלשים יום אף שאין לה צער.

ומכל מקום אם הִתְעַנִית כבר פעם אחת בעד בנה והיה אז בדעתה לנהוג כן לעולם עד שיגדל בנה - הרי תענית זה עליה כנדר וצריך להתירה על ידי שאלה וחרטה:

ו הבכורות אומרים עננו בשומע תפלה בתפלת המנחה. ואם עשרה בכורות מתפללין ביחד ואחד מהם ש"ץ - מחזיר התפלה יאמר עננו בשומע תפלה^[1] כדין תענית יחידים. 

ומכל מקום לכתחלה טוב שלא יהיה הבכור ש"ץ כשעשרה בכורות מתפללין יחד - כי יש אומרים שאין נכון להזכיר התענית בצבור בחזרת התפלה, כיון שהוא חודש ניסן עיין סי' תכ"ט^[2]:

ז אם חל ערב פסח בערב שבת מתענין הבכורות בו ביום, אבל אם חל בשבת - נדחה ליום ה' שלפניו. ואם קשה להם התענית ביום ה' כיון שבלילה בודקין את החמץ ואין רשאין לסעוד קודם הבדיקה ויש להם הרבה חדרים לבדוק - יכולים לטעום מעט קודם הבדיקה, שלא אסרו אלא סעודה. (ושיעור טעימה עיין סי' רל"ב^[3]) או יצוו לאחר לבדוק והם יאכלו:

ח במקום שאין שם מנהג ידוע יכולין הבכורות לאכול על סעודת מצוה. ומכל מקום המחמיר תבוא עליו ברכה.

אבל במדינות אלו כבר נהגו להחמיר. לפיכך מי שרוצה לאכול על סעודת מצוה צריך להתיר לו על ידי שאלה וחרטה - דכיון שהתענה פעם אחת בערב פסח והיה אז בדעתו לנהוג כן לעולם, אף שאז לא היתה סעודת מצוה בעיר - מכל מקום מן הסתם התענה על דעת המנהג, וכיון שהמנהג הוא שלא לאכול על סעודת מצוה אם כן נעשה זה המנהג עליו כנדר, כיון שהיה אז בדעתו לנהוג כן לעולם.

והמחמיר שלא לאכול אף על ידי שאלה וחרטה תבוא עליו ברכה. 

אבל בעלי הברית, דהיינו המוהל והסנדק ואבי הבן - כיון שיום טוב שלהם הוא יכולין לאכול (אף בלא שאלה וחרטה) על ידי שילוו התענית ויפרעו תענית אחר לאחר הפסח (או יתירו הנדר) על ידי שאלה וחרטה.

ומי שמתענה בעד בנו אף שאינו מבעלי הברית - יכול לאכול על המילה על ידי שאלה וחרטה:

ט מי שהוא איסטניס כל כך שאם יאכל ביום לא יוכל לאכול בלילה מצה לתיאבון - יש לו להתענות בערב פסח כדי שיאכל מצה לתיאבון בלילה לקיים מצות: בערב תאכלו מצות - לתיאבון: