תפה דין מי שנשבע שלא לאכול מצה ובו ג' סעיפים:
א מי שנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח - כופין אותו לאכול, שאין השבועה חלה לבטל שום מצוה ממצות התורה שכבר מושבע ועומד הוא עליהם מהר סיני.
ובין שאכל בליל פסח ובין שלא אכל היו מלקין אותו על שנשבע לבטל את המצוה, דכיון שאי אפשר לו לבטלה שהרי כבר מושבע הוא לקיימה א"כ הרי זה כנשבע לעשות דבר שאי אפשר לעשותה כלל שלוקה משום שבועת שוא, כמו שנתבאר ביו"ד סימן רל"ו:
ב במה דברים אמורים כשפירש ליל פסח בין שנשבע בלילה זה בין שנשבע קודם לכן. אבל אם נשבע סתם שלא יאכל מצה ולא הזכיר ליל פסח מתוך שחלה שבועתו על מצת הרשות דהיינו שלא יאכל מצה קודם לילה זה ואחריה חלה גם כן על מצת מצוה שבליל זה - שהשבועה חלה לבטל את המצוה בשב ואל תעשה על ידי שכולל עמה בשבועה גם דבר הרשות.
וכל זה בשבועה (ונוסח לשון שבועה מן התורה או מדברי סופרים עיין ביורה דעה סי' רל"ז) אבל אם נדר שלא לאכול מצה בליל פסח כגון שאמר אכילת מצת מצוה עלי קונם - אסור לאכלו, שהנדרים חלים על דבר מצוה כמו שנתבאר ביורה דעה סי' רט"ו.
ומכל מקום כופין אותו להתיר נדרו על ידי שאלה וחרטה כמו שנתבאר ביורה דעה שם:
ג נשבע שלא לשתות ד' כוסות בליל פסח או שלא לאכול בו מרור בזמן הזה שהוא מדברי סופרים או שלא לאכול מצה בליל שני - חלה שבועתו, שהשבועה חלה לבטל מצות מדברי סופרים בשב ואל תעשה.
ומכל מקום ראוי לכופו להתיר שבועתו על ידי שאלה וחרטה ולקיים המצוה אף אם כלל עמה בשבועה גם דבר הרשות: