הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה. והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו, והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה והיא מקור להן.
וזהו לשון: "חכמה" - כ"ח מ"ה, שהוא מה שאינו מושג ומובן, ואינו נתפס בהשגה עדיין. ולכן מתלבש בה[1] אור א"ס ב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל.
ולכן כל ישראל, אפילו הנשים ועמי הארץ הם מאמינים בה'. שהאמונה היא למעלה מן הדעת וההשגה - כי: "פתי יאמין לכל דבר וערום יבין וגו'"[2]. ולגבי הקב"ה, שהוא למעלה מן השכל והדעת, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, הכל כפתיים אצלו ית'. כדכתיב: "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וגו'"[3]. כלומר, שבזה שאני בער ובהמות, אני תמיד עמך.
ולכן, אפי' קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קדושת ה' על הרוב, וסובלים עינוים קשים שלא לכפור בה' אחד. ואף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה', וגם במעט שיודעים אין מתבוננים כלל. ואין מוסרים נפשם מחמת דעת והתבוננות בה' כלל, אלא בלי שום דעת והתבוננות, רק כאלו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד, בלי שום טעם וטענה ומענה כלל.
והיינו משום שה' אחד מאיר ומחיה כל הנפש, ע"י התלבשותו בבחי' חכמה שבה, שהיא למעלה מן הדעת והשכל המושג ומובן: