פרק לז
והנה תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים, שהוא גילוי אור א"ס ב"ה בעוה"ז הגשמי, תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות.
כי הגורם שכר המצוה, היא המצוה בעצמה. כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה, להתלבש בגשמיות עוה"ז. בדבר שהיה תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה ומקבל חיותה ממנה, שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית. כגון קלף התפילין ומזוזה וספר תורה. וכמאמר רז"ל: לא הוכשר למלאכת שמים אלא טהורים ומותרים בפיך. וכן אתרוג שאינו ערלה:
הגהה
(שהערלה היא משלש קליפות הטמאות לגמרי, שאין להם עליה לעולם. כמ"ש בע"ח. וכן כל מצוה הבאה בעבירה ח"ו):
ומעות הצדקה שאינן גזל, וכיוצא בהם.
ועכשיו שמקיים בהם מצות ה' ורצונו, הרי החיות שבהם עולה ומתבטל ונכלל באור א"ס ב"ה, שהוא רצונו ית' המלובש בהם. מאחר שאין שם בחי' הסתר פנים כלל, להסתיר אורו ית'.
וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקיים המצוה, הוא מתלבש ג"כ בעשיה זו, ועולה מהקליפה ונכלל בקדושת המצוה, שהיא רצונו ית', ובטל באור א"ס ב"ה.
וגם במצות תלמוד תורה וק"ש ותפלה וכיוצא בהן, אף שאינן בעשיה גשמית ממש שתחת ממשלת קליפת נוגה - מ"מ הא קיימא לן דהרהור לאו כדבור דמי, ואינו יוצא ידי חובתו עד שיוציא בשפתיו. וקיימא לן: דעקימת שפתיו הוי מעשה.
כי אי אפשר לנפש האלהית לבטא בשפתיים ופה ולשון ושיניים הגשמיים כי אם ע"י נפש החיונית הבהמית המלובשת באברי הגוף ממש. וכל מה שמדבר בכח גדול יותר, הוא מכניס ומלביש יותר כחות מנפש החיונית בדיבורים אלו.
וז"ש הכתוב: כל עצמותי תאמרנה וגו'. וז"ש רז"ל: אם ערוכה בכל רמ"ח איברים משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת. כי השכחה היא מקליפת הגוף ונפש החיונית הבהמית, שהן מקליפת נוגה, הנכללת לפעמים בקדושה. והיינו כשמתיש כחן ומכניס כל כחן בקדושת התורה או התפלה: