וכשעוסק שלא לשמה ממש, לשום איזו פניה, לכבוד עצמו. כגון: להיות תלמיד חכם, וכהאי גוונא.
אזי אותה פניה שמצד הקליפה דנוגה, מתלבשת בתורתו, והתורה היא בבחינת גלות בתוך הקליפה לפי שעה.
עד אשר יעשה תשובה, שמביאה רפואה לעולם. שבשובו אל ה' גם תורתו שבה עמו.
ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לעולם יעסוק אדם וכו' שמתוך שלא לשמה בא לשמה" בודאי.
שבודאי סופו לעשות תשובה, בגלגול זה או בגלגול אחר: "כי לא ידח ממנו נדח".
אך כשעושה סתם: לא לשמה, ולא שלא לשמה - אין הדבר תלוי בתשובה.
אלא מיד שחוזר ולומד דבר זה לשמה, הרי גם מה שלמד בסתם מתחבר ומצטרף ללימוד זה, ופרחא לעילא. מאחר שלא נתלבש בו עדיין שום קליפה דנוגה.
ולכן, "לעולם יעסוק אדם כו'".
וכן הענין בתפלה שלא בכוונה, כמו שכתוב בזהר: