פרק מג
והנה על יראה תתאה זו, שהיא לקיום מצותיו יתברך בבחינת סור מרע ועשה טוב אמרו: "אם אין יראה אין חכמה".
ויש בה בחינת קטנות ובחינת גדלות.
דהיינו: כשנמשכת בחינת יראה זו מההתבוננות בגדולת ה', דאיהו ממלא כל עלמין, ומהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה וכו', ובין רקיע לרקיע כו', רגלי החיות כנגד כולן וכו'.
וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות.
אעפ"כ נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה.
מאחר שנמשכת מהעולמות, שהם לבושים של המלך הקב"ה, אשר מסתתר ומתעלם ומתלבש בהם להחיותם ולקיימם להיות יש מאין וכו'.
רק שהיא השער והפתח לקיום התורה והמצות.
אך היראה עילאה, ירא בשת ויראה פנימית, שהיא נמשכת מפנימית האלהות שבתוך העולמות, עליה אמרו: "אם אין חכמה אין יראה".
דחכמה היא "כ"ח מ"ה". ו"החכמה מאין תמצא".
פירוש שרואה כל דבר איך נולד ונתהוה מאין ליש בדבר ה' ורוח פיו ית'. כמ"ש "וברוח פיו כל צבאם".
ואי לזאת, הרי השמים והארץ וכל צבאם בטלים במציאות ממש בדבר ה' ורוח פיו, וכלא ממש חשיבי, ואין ואפס ממש, כביטול אור וזיו השמש בגוף השמש עצמה.
ואל יוציא אדם עצמו מהכלל, שגם גופו ונפשו ורוחו ונשמתו בטלים במציאות בדבר ה'. ודבורו ית' מיוחד במחשבתו כו'.
וכנ"ל [פ' כ' וכ"א] באריכות בד"מ מנפש האדם, שדבור אחד מדבורו ומחשבתו כלא ממש כו'.
וזש"ה "הן יראת ה' היא חכמה".
אך אי אפשר להשיג ליראה וחכמה זו אלא בקיום התורה והמצות ע"י יראה תתאה החיצונית.
וז"ש "אם אין יראה אין חכמה".