והנה באהבה יש ג"כ שתי מדרגות: אהבה רבה, ואהבת עולם.
אהבה רבה, היא אהבה בתענוגים, והיא שלהבת העולה מאליה.
ובאה מלמעלה בבחינת מתנה למי שהוא שלם ביראה.
כנודע על מאמר רז"ל: "דרכו של איש לחזר אחר אשה".
שאהבה נקראת איש וזכר, כמ"ש: "זכר חסדו".
ו"אשה יראת ה'", כנודע.
ובלי קדימת היראה אי אפשר להגיע לאהבה רבה זו.
כי אהבה זו היא מבחינת אצילות, דלית תמן קיצוץ ופירוד ח"ו.
אך אהבת עולם, היא הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה' א"ס ב"ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא ממש חשיב, וכביטול דבור אחד בנפש המשכלת בעודו במחשבתה או בחמדת הלב כנ"ל.
אשר ע"י התבוננות זו ממילא תתפשט מדת האהבה שבנפש מלבושיה.
דהיינו שלא תתלבש בשום דבר הנאה ותענוג גשמי או רוחני לאהבה אותו.
ולא לחפוץ כלל שום דבר בעולם בלתי ה' לבדו מקור החיים של כל התענוגים.
שכולם בטילים במציאות, וכלא ממש קמיה חשיבי.
ואין ערוך ודמיון כלל ביניהם ח"ו, כמו שאין ערוך לאין ואפס המוחלט לגבי חיים נצחיים.וכמ"ש "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ כלה שארי ולבבי צור לבבי וגו'".
וכמ"ש לקמן.
וגם מי שאין מדת אהבה שבנפשו מלובשת כלל בשום תענוג גשמי או רוחני יכול להלהיב נפשו כרשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה ע"י התבוננות הנ"ל, כמ"ש לקמן.