והנה במ"ש, יובן מ"ש: "אני ה' לא שניתי". - פי', שאין שום שינוי כלל. כמו שהיה לבדו קודם בריאת העולם, כך הוא לבדו אחר שנברא.
וז"ש "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא כו'". בלי שום שינוי בעצמותו, ולא בדעתו. כי בידיעת עצמו יודע כל הנבראים. שהכל ממנו ובטל במציאות אצלו.
וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: שהוא היודע והוא הידוע והוא הדיעה עצמה, הכל אחד. ודבר זה אין כח בפה לאמרו, ולא באזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו. כי הקב"ה מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש, מכל צד ופינה, בכל דרך יחוד. ואין דעתו דבר נוסף על מהותו ועצמותו, כמו שהוא בנפש האדם שדעתה דבר נוסף על מהותה ומורכב בה.
שהרי כשהאדם לומד ויודע איזה דבר, כבר היתה בו נפשו המשכלת בטרם שלמד וידע. ואחר שלמד וידע ניתוספה ידיעה זו בנפשו. וכן מידי יום ביום: "ימים ידברו, ורוב שנים יודיעו חכמה". ואין זו אחדות פשוטה, אלא מורכבת.
אבל הקב"ה הוא אחדות פשוט בלי שום הרכבה וצד ריבוי כלל. ואם כן ע"כ מהותו ועצמותו ודעתו הכל דבר אחד ממש, בלי שום הרכבה.
ולפיכך כשם שאי אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו, כך אי אפשר להשיג מהות דעתו. רק להאמין באמונה שהיא למעלה מהשכל ומהשגה, שהקב"ה יחיד ומיוחד, הוא ודעתו הכל אחד ממש. ובידיעת עצמו, מכיר ויודע כל הנמצאים עליונים ותחתונים, עד שלשול קטן שבים, ועד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ, אין דבר נעלם ממנו.
ואין ידיעה זו מוסיפה בו ריבוי והרכבה כלל, מאחר שאינה רק ידיעת עצמו, ועצמותו ודעתו הכל אחד.
ולפי שזה קשה מאד לצייר בשכלנו, ע"כ אמר הנביא: "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם". וכתיב, "החקר אלוה תמצא וגו'". וכתיב: "העיני בשר לך, אם כראות אנוש תראה"[1].
שהאדם רואה ויודע כל הדברים בידיעה שחוץ ממנו, והקב"ה בידיעת עצמו, עכ"ל[2].
[ע"ש בה' יסודי התורה. והסכימו עמו חכמי הקבלה, כמבואר בפרדס מהרמ"ק ז"ל]: