פרק י
אך מכל מקום, הואיל ודברה תורה כלשון בני אדם, לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע - לכך ניתן רשות לחכמי האמת, לדבר בספירות בדרך משל.
וקראו אותן אורות, כדי שעל ידי המשל הזה, יובן לנו קצת ענין היחוד של הקדוש ב"ה ומדותיו.
שהוא בדרך משל, כעין יחוד אור השמש שבתוך גוף כדור השמש עם גוף השמש, שנקרא מאור. כמ"ש "את המאור הגדול וגו'".
והזיו והניצוץ המתפשט ומאיר ממנו, נקרא: "אור". כמ"ש "ויקרא אלהים לאור יום".
וכשהאור הוא במקורו, בגוף השמש, הוא מיוחד עמו בתכלית היחוד. כי אין שם רק עצם אחד שהוא גוף המאור המאיר.
כי הזיו והאור שם, עצם אחד ממש עם גוף המאור המאיר, ואין לו שום מציאות כלל בפני עצמו.
וכדברים האלה ממש ויותר מזה, הן מדותיו של הקב"ה ורצונו וחכמתו בעולם האצילות, עם מהותו ועצמותו כביכול המתלבש בתוכם, ומתייחד עמהם בתכלית היחוד, מאחר שנמשכו ונאצלו מאתו ית', ע"ד משל כדרך התפשטות האור מהשמש.
אך לא ממש בדרך זה, רק בדרך רחוקה ונפלאה מהשגתינו. כי גבהו דרכיו מדרכינו.
ומ"מ לשכך האזן, נשמע ונתבונן ממשל אור השמש המיוחד ובטל במקורו ואינו עולה בשם כלל בפ"ע, רק שם המקור לבדו.
כך כל מדותיו של הקדוש ב"ה ורצונו וחכמתו אינן עולות ונקראות בשמות אלו כלל, אלא לגבי הנבראים עליונים ותחתונים, שהווייתם וחיותם והנהגתם, שהקב"ה מהוה ומחיה אותם ומנהיגם, הוא ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו המתלבשות במדותיו הקדושות.
כדאיתא במדרש: "בעשרה דברים נברא העולם בחכמה בתבונה ובדעת וכו'", דכתיב: "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וגו'".
וכמאמר אליהו: "דאפיקת עשר תיקונין, וקרינן להון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין ועלמין דאתגליין, ובהון אתכסיאת כו'".