אך הענין יובן, עפ"י מ"ש: "כי חלק ה' עמו וכו'", חלק משם הוי' ב"ה.
כדכתיב: "ויפח באפיו נשמת חיים" - ומאן דנפח, מתוכו נפח וכו'.
ואף שאין לו דמות הגוף וכו' ח"ו?
אך דברה תורה כלשון בנ"א.
כי כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם התחתון עד"מ בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא ע"י נפיחה.
שביוצא בדיבורו מלובש בו כח וחיות מעט מזעיר, והוא בחי' חיצוניות מנפש החיה שבקרבו.
אבל ביוצא בכח הנופח דמתוכו נפח מלובש בו כח וחיות פנימי' מבחי' הנפש החיה וכו'.
ככה ממש, על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ.
יש הפרש עצום מאד למעלה בין כל צבא השמים, ואפילו המלאכים, שנבראו מאין ליש, וחיים וקיימים מבחינת חיצוניות החיות והשפע שמשפיע א"ס ב"ה להחיות העולמות.
ובחינה זו נקראת בשם "רוח פיו", על דרך משל.
כמ"ש: "וברוח פיו כל צבאם".
והיא בחינת חיות המלובשת באותיות שבעשרה מאמרות.
(שהן בחינת כלים והמשכות וכו', כמ"ש בלקוטי אמרים, חלק ב, פרק י"א).
ובין נשמת האדם שנמשכה תחלה מבחינת פנימית החיות והשפע שמשפיע א"ס ב"ה, כמ"ש "ויפח וכו'", ואח"כ ירדה בסתר המדרגה ג"כ ע"י בחי' האותיות שבמאמר נעשה אדם וכו' כדי להתלבש בגוף עוה"ז התחתון.
ולכן נקראו המלאכים בשם "אלקים" בכתוב.
וכמ"ש: "כי ה' אלקיכם אלקי האלקי' כו'", "הודו לאלקי האלקים כו'", "ויבאו בני האלקים להתייצב כו'".
לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות שהיא בחינת האותיות לבד ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות לגבי שם הוי' ב"ה.
אבל נשמת האדם שהיא מבחי' פנימית החיות, היא חלק שם הוי' ב"ה.
כי שם הוי' מורה על פנימית החיות שהיא למעלה מעלה מבחינת האותיות.