אמר ר' יוסי ברבי חנינא, זוכה לברכות הללו.
שנאמר, (ישעיהו מח, יח) "לוא הקשבת
לוא הקשבת - לשון המתנה היא:
למצותי,
למצותי - בשביל מצותי, אשר צויתי לגמול חסד:
ויהי כנהר שלומך, וצדקתך כגלי הים, ויהי כחול זרעך, וצאצאי מעיך" וגו':
תניא, "אבא בנימין אומר, אלמלי נתנה רשות לעין לראות,
לראות - כל השדים העומדים לפניו:
אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין".
אמר אביי, אינהו נפישי מינן.
וקיימי עלן, כי כסלא לאוגיא.
כי כסלא לאוגיא - כשורת חפירה המקפת האוגיא, שעושין תחת הגפנים,
- כמו ששנינו (מועד קטן דף ב, א) "אין עושין אוגיות לגפנים" -
לאסוף שם מים להשקות הגפן.
"כסלא" הוא תלם של מענה, המקפת סביב סביב את תל האוגיא.
והגפן נטוע בתל.
ובריש נדרים (דף ו' ב) "הדין אוגיא, להוי פאה":
אמר רב הונא, כל חד וחד מינן, אלפא משמאליה, ורבבתא מימיניה.
אמר רבא, האי דוחקא דהוי בכלה, מנייהו הוי.
האי דוחקא דהוי בכלה - פעמים שבני אדם יושבים רווחים ביום השבת, שבאין לשמוע דרשה, ודומה להם כיושבים דחוקים:
הני ברכי דשלהי, מנייהו.
הני ברכי דשלהי - ברכים עייפים:
הני מאני דרבנן דבלו,
מאני דרבנן דבלו - בגדי התלמידים שבלים מהר, והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם:
מחופיא דידהו.
מחופיא דידהו - באין המזיקים ויושבין אצלם, ומתחככים בהם.
"חופיא", לשון "חופף ומפספס" (שבת דף נ).
פריי"ר בלע"ז:
הני כרעי דמנקפן, מנייהו.
האי מאן דבעי למידע להו, לייתי קיטמא נהילא, ונהדר אפורייה, ובצפרא חזי כי כרעי דתרנגולא.
האי מאן דבעי למחזינהו, ליתי שלייתא דשונרתא,
שלייתא דשונרתא - שליית הולד, של חתול נקבה:
אוכמתא בת אוכמתא,
בוכרתא
בוכרתא - הבכורה לאמה:
בת בוכרתא,
בת בוכרתא - ואף אמה היתה בכורה:
ולקליה בנורא, ולשחקיה,
ולימלי עיניה מניה,
ולימלי עיניה מניה - ישים ממנה מעט בעיניו.
כל לשון "נתינה בעין", קורהו בלשון גמרא לשון מלוי.
לפי שבדבר מועט הוא מלא:
וחזי להו.
ולשדייה בגובתא דפרזלא,
גובתא דפרזלא - קנה חלול של ברזל:
ולחתמיה
ולחתמיה - לקנה:
בגושפנקא דפרזלא,
בגושפנקא דפרזלא - בחותם של ברזל.
דבמידי דצייר וחתים, לית להו רשותא.
כדאמרינן בכל הבשר בשחיטת חולין (דף ק"ה, ב):
דילמא גנבי מניה.
ולחתום פומיה, כי היכי דלא ליתזק.
רב ביבי בר אביי עבד הכי, חזא, ואתזק.
בעו רבנן רחמי עליה, ואתסי:
תניא, "אבא בנימין אומר, אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת.
שנאמר (מלכים א ח, כח) "לשמוע אל הרנה ואל התפלה".
במקום רנה, שם תהא תפלה.
במקום רנה - בבית הכנסת, ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימת קול ערב:
אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק, מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת?
שנאמר, (תהילים פב, א) "אלהים נצב בעדת אל".
בעדת אל - בבית מועד שלו:
ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם?
שנאמר, "אלהים נצב בעדת אל".
ומנין לעשרה וכו' - עדה קרויה בעשרה.
שנאמר, "עד מתי לעדה הרעה הזאת" (במדבר י"ד, כז), יצאו כלב ויהושע:
ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם?
שנאמר, (תהילים פב, א) "בקרב אלהים ישפוט".
בקרב אלהים ישפוט - ואין בית דין קרוים "אלהים" אלא בשלשה.
בפרק קמא דסנהדרין (דף ג, ב):
ומנין לשנים שיושבים ועוסקין בתורה ששכינה עמהם?
שנאמר, (מלאכי ג, ז) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ויקשב ה'" וגו'.
ויקשב ה' - ממתין להם שם:
מאי, (מלאכי ג, ז) "ולחושבי שמו"?
אמר רב אשי, חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו?
שנאמר, (שמות כ, כא) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי,
אשר אזכיר את שמי - אשר יזכר שמי על מצותי ודברי:
אבוא אליך וברכתיך".
אבא אליך - לשון יחיד הוא:
וכי מאחר דאפילו חד, תרי מבעיא?!
תרי, מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, חד, לא מכתבן מליה בספר הזכרונות.
מכתבן מלייהו - כדכתיב, "ויכתב ספר זכרון לפניו" (סיפא דקרא):
וכי מאחר דאפילו תרי, תלתא מבעיא?!
מהו דתימא, "דינא" שלמא בעלמא הוא, ולא אתיא שכינה.
קמ"ל, דדינא נמי היינו תורה.
וכי מאחר דאפי' תלתא, עשרה מבעיא?!
עשרה קדמה שכינה ואתיא,
קדמה שכינה ואתיא - קודם שיהיו כל העשרה:
נצב בעדת אל - מעיקרא משמע:
תלתא עד דיתבי:
עד דיתבי - כדכתיב, "ישפוט", בשעת המשפט:
א"ר אבין בר רב אדא א"ר יצחק, מנין שהקב"ה מניח תפילין?
שנאמר (ישעיהו סב, ח) "נשבע ה' בימינו, ובזרוע עוזו".
"בימינו", זו תורה.
שנאמר (דברים לג, ב) "מימינו אש דת למו".
"ובזרוע עוזו" אלו תפילין.
שנאמר, (תהלים כט, יא) "ה' עוז לעמו יתן".
ומנין שהתפילין עוז הם לישראל?
דכתי' (דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
עוז לעמו - ומנין שהתפילין עוז הם לישראל?
דכתיב, "וראו וגו' ויראו ממך":
ותניא, "ר' אליעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש".
א"ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין, הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו?
מה כתיב בהו - בשלמא בתפילין דידן, כתיב "שמע" (דברים ו',ד), "והיה אם שמוע" (דברים י"א, יג), "קדש לי כל בכור" (שמות י"ג, ב), "והיה כי יביאך" (שמות י"ג, ה).
פרשיות שנצטוו בהם, לשום זכרון מצותיו של הקדוש ברוך הוא, אות וזכרון להם לישראל.
אלא בדידיה, מאי כתיב בהו?:
א"ל, (דברי הימים א, יז, כא) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ?!"
ומי משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל?!
אין.
דכתיב (דברים כו, יז-יח) "את ה' האמרת היום, וה' האמירך היום".
האמרת - לשון חשיבות ושבח.
כמו, "יתאמרו כל פועלי און", (תהלים צ"ד,ד) ישתבחו:
אמר להם הקב"ה לישראל, "אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם".
אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".
ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". (דברי הימים א, יז, כא).
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי?
בשאר בתי מאי - שהרי ארבעה בתים הם:
א"ל (דברים ד, ז) "כי מי גוי גדול".
"ומי גוי גדול" (דברים ד, ח)
(דברים לג, כט) "אשריך ישראל".
(דברים ד, לד) "או הנסה אלהים".
(דברים כו, יט) "ולתתך עליון".
אי הכי נפישי להו טובי בתי?
אלא, "כי מי גוי גדול", "ומי גוי גדול", דדמיין להדדי, בחד ביתא.
"אשריך ישראל", "ומי כעמך ישראל", בחד ביתא.
"או הנסה אלהים", בחד ביתא.
"ולתתך עליון", בחד ביתא.