בשלמא למ"ד "תמרי דזיקא", היינו דהכא קרי לה "נובלות" סתמא, והתם קרי לה "תמרה".
אלא למ"ד, "בושלי כמרא", ניתני אידי ואידי, "נובלות תמרה" או אידי ואידי "נובלות סתמא"?
קשיא:
היו לפניו מינין הרבה כו': אמר עולא, מחלוקת בשברכותיהן שוות.
דרבי יהודה סבר, מין שבעה, עדיף.
ורבנן סברי, מין חביב, עדיף.
אבל בשאין ברכותיהן שוות, ד"ה, מברך על זה, וחוזר ומברך על זה.
מיתיבי, "היו לפניו צנון וזית, מברך על הצנון, ופוטר את הזית"?
הב"ע, כשהצנון עיקר.
אי הכי, אימא סיפא.
"ר' יהודה אומר, מברך על הזית, שהזית ממין שבעה".
לית ליה לר' יהודה, הא דתנן, "כל שהוא עיקר, ועמו טפלה, מברך על העיקר, ופוטר את הטפלה"?!
וכי תימא ה"נ, דלית ליה.
והתניא, "רבי יהודה אומר, אם מחמת צנון בא הזית, מברך על הצנון, ופוטר את הזית"?
לעולם בצנון עיקר עסקינן.
וכי פליגי רבי יהודה ורבנן, במילתא אחריתי פליגי.
וחסורי מחסרא, והכי קתני.
"היו לפניו צנון וזית, מברך על הצנון, ופוטר את הזית.
בד"א, כשהצנון עיקר.
אבל אין הצנון עיקר, ד"ה, מברך על זה, וחוזר ומברך על זה.
ושני מינין בעלמא, שברכותיהן שוות, מברך, על איזה מהן שירצה.
רבי יהודה אומר, מברך על הזית, שהזית ממין שבעה".
פליגי בה, רבי אמי ורבי יצחק נפחא.
חד אמר, מחלוקת בשברכותיהן שוות.
דרבי יהודה סבר, מין שבעה עדיף, ורבנן סברי, מין חביב עדיף.
אבל בשאין ברכותיהן שוות, דברי הכל מברך על זה, וחוזר ומברך על זה.
וחד אמר, אף בשאין ברכותיהן שוות, נמי מחלוקת.
בשלמא למאן דאמר, בשברכותיהן שוות מחלוקת, שפיר.
אלא למאן דאמר, בשאין ברכותיהן שוות פליגי. במאי פליגי?
א"ר ירמיה, להקדים.
דאמר רב יוסף, ואיתימא רבי יצחק, "כל המוקדם בפסוק זה, מוקדם לברכה".
שנאמר, (דברים ח, ח) "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש".
ופליגא דרבי חנן.
דא"ר חנן, כל הפסוק כולו, לשיעורין נאמר.
"חטה", דתנן, "הנכנס לבית המנוגע, וכליו על כתפיו, וסנדליו וטבעותיו בידיו.
הוא והן, טמאין מיד.
היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו.
הוא טמא מיד, והן טהורין, עד שישהא בכדי אכילת פרס.
פת חטין, ולא פת שעורין.
מיסב ואוכלן בלפתן.
"שעורה", דתנן, "עצם כשעורה, מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל".
"גפן", כדי רביעית יין לנזיר.
"תאנה", כגרוגרת להוצאת שבת.
"רמון", כדתנן, "כל כלי בעלי בתים,