על ממונו,
על ממונו - כהן זה בהול על הבכור שלא ימות:
אמרינן, "אי שרית ליה במקום שאין עושין בו מום, אתי למעבד, במקום שעושין בו מום".
ורבנן?
כל שכן דאי לא שרית ליה כלל, אתי למעבד.
כל שכן - הואיל ובהול הוא, אי לא שרית ליה במקום שאינו עושה בו מום, עובר על דבריך ועושה.
ושוב אין נזהר, בין מקום מום לשלא במקום מום.
דסבור, שהכל שוה:
ומי אמרינן לרבי יהודה, "אדם בהול על ממונו"?
והתנן, "ר' יהודה אומר, אין [מקרדין] הבהמה בי"ט,
מקדרין - אשטרלי"ד:
מפני שהוא עושה חבורה.
אבל מקרצפין.
מקרצפין - כדפרשינן.
בכלי ששיניו גסות, ואינו עושה חבורה.
דחובל בבעלי חיים, אב מלאכה היא.
קתני מיהת, "אבל מקרצפין".
אלמא לא גזר, "מתוך שאדם בהול", אי שרית ליה קירצוף, עביד קידור.
לפי שהטיט מכחיש את הבהמה, ומצערה:
וחכ"א, אין מקדרין, אף אין מקרצפין".
ותניא, "איזהו קידור? ואיזהו קרצוף?
קידור, קטני', ועושין חבור'.
קרצוף גדולים, ואין עושין חבורה".
התם, דאי שביק לי' מיית, אמרינן "אדם בהול על ממונו".
הכא, אי שביק ליה, צערא בעלמא הוא, לא אמרי' "אדם בהול על ממונו".
ור' יהודה, מאי שנא גבי חמץ דגזר, ומאי שנא גבי קרצוף דלא גזר?
לחם בלחם מיחלף, קידור בקרצוף לא מיחלף:
לא מיחלף - ורבנן סברי מיחלף:
משנה
ר"מ אומר, אוכלים כל חמש.
ושורפין, בתחלת שש.
ושורפין בתחלת שש - ואף על גב דכל שעה ששית מדאורייתא שריא?
גזור רבנן עלה, דילמא טעי.
וסבור על השביעית, שהיא ששית.
אבל אחמישית, לא טעי למימר על השביעית, שהיא חמישית.
ומותר:
רבי יהודה אומר:
אוכלין כל ארבע.
ותולין כל חמש.
תולין כל חמש - ואינו אוכל.
דטעי וסבור על שביעית, שהיא חמישית.
ומיהו, לשרוף אינו צריך.
ומאכיל לבהמתו.
אבל ששית, אף בהנאה אסור מדרבנן, גזירה משום שביעית:
ושורפין בתחלת שש.
ועוד א"ר יהודה, שתי חלות
שתי חלות - של חמץ:
של תודה פסולות,
של תודה פסולות - ובגמרא מפרש מאן פסלינהו:
מונחות
היו מונחות - בכל ערב פסח:
על גב האיצטבא.
על גב האיצטבא - סטיו שהיה בהר הבית.
ששם מתקבצין ויושבין בני אדם.
והיו רואין אותן לסימן:
כל זמן שמונחות, כל העם אוכלין.
ניטלה אחת, תולין. לא אוכלין, ולא שורפין.
ניטלה אחת מהן - בתחלת חמש, בא שליח בית דין, ונוטל האחת:
ניטלו שתיהן, התחילו כל העם שורפין.
ר"ג אומר, חולין נאכלין כל ארבע, ותרומה כל חמש,
ותרומה כל חמש - דאסור להפסיד קדשים בידים, כל זמן שיכול לאוכלן:
ושורפין בתחלת שש:
ושורפין בתחלת שש - דהא ודאי רובא טעו בין שש לשבע:
גמרא
תנן התם, "אחד אומר בשנים בחדש, ואחד אומר בשלשה, עדותן קיימת.
שזה יודע בעבורו של חדש, וזה אינו יודע בעבורו של חדש.
אחד אמר בשנים בחדש - הרג זה את הנפש.
ואחד מן העדים אומר, בשלשה בחדש.
עדותן קיימת.
ובית דין היו בודקין אותן, בשבע חקירות, כדלקמן.
וכיון דהושוו שניהן לומר, בשלישי או ברביעי.
וכשבדקום איזה יום בחדש? אמר זה, בשני וזה אמר בשלישי.
שניהן על יום אחד העידו.
אלא שזה ידע בעיבורו של חודש.
שחודש שעבר מלא, והוקבע ראש חודש ביום שלשים ואחד.
וזה שאמר בשנים בחדש ידע בו.
וזה שאמר שלשה, סבור שהוקבע החדש ביום שלשים.
והואיל ויש טועין בכך, אף על פי שמצווין אנו לחלק את עדותן כדי שתבטל להציל את הנפש.
אין בידינו כח לחלקו:
אחד אומר בשלשה ואחד אומר בה', עדותן בטלה.
עדותן בטלה - דבהא ליכא למטעי.
וקרא כתיב (דברים יג, ) "ודרשת וחקרת והנה אמת נכון", שתהא עדותן מכוונת.
ואי לא, לא קטלינן.
והוא והן פטורים.
דאין עדים נהרגין, אלא על ידי הזמה:
אחד אומר בשתי שעות, ואחד אומר בשלש שעות, עדותן קיימת.
אחד אומר בשתי שעות כו' עדותן קיימת - דטועה אדם בכך:
אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש, עדותן בטלה.
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר, עדותן קיימת.
אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע, עדותן בטלה.
אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטלה - אפילו לר' יהודה.
דבחמש, חמה במזרחו של רקיע, ויכול להבין על ידי הצל, כשנותן ידו כנגד המזרח, הוה הצל לצד מערב:
שבחמש חמה במזרח, ובשבע חמה במערב".
ובשבע חמה במערב - והצל לצד מזרח:
אמר אביי, כשתמצא לומר לדברי רבי מאיר:
אין אדם טועה ולא כלום.
לדברי רבי יהודה, אדם טועה חצי שעה.
לדברי רבי מאיר אין אדם טועה ולא כלום.
מעשה כי הוה, במיפק תרתי ומעייל תלת.
והא דקאמר, "שתים", בסוף שתים.
והא דקאמר, "שלש", בתחלת שלש.
לדברי רבי יהודה, אדם טועה חצי שעה.
מעשה כי הוה בפלגא דארבע הוה.
והאי דקאמר "שלש", בסוף שלש, וקטעי פלגא דשעתא לקמיה.
והאי דקאמר, "חמש", בתחלת חמש, וקטעי פלגא דשעתא לאחוריה.
כשתמצא לומר - כשתדקדק בדבריהם, ותעמוד על מכונו, תמצא.
לדברי ר' מאיר, דמקיים עדות דשתים ושלש, ומבטל של שלש ושל חמש, אין אדם טועה ולא כלום.
ולדברי ר' יהודה, דמקיים אף שלש וחמש, אדם טועה חצי שעה.
לר' מאיר, אין אדם טועה כלום, והטועה שקרן הוא.
והאי דמקיים ר' מאיר עדות של שתים ושלש, משום ששניהם העידו על רגע אחד.
דמעשה כי הוה, במיפק תרתי ומעייל תלת.
ביציאתה של שניה, כשהשלישית נכנסת.
ושניהן כך העידו.
דהאי דאמר שתים, בסוף שניה קאמר.
והאי דקאמר כו'.
ולקמן פריך, מי יודע שכוונתן לכך היתה?
דילמא האי דקאמר שתים בתחלת שתים קאמר.
ויש חילוק ביניהן.
והואיל ולר' מאיר אין תולין בטעות, הרי הן שקרנין?
ולדברי ר' יהודה, תולין בטעות חצי שעה.
הילכך כי אמר האי, בשלש והאי בחמש, עדותן קיימת.
דמעשה כי הוה, בפלגא דארבע וכו'.
וזה אמר בסוף שלש, וזה בתחלת חמש.
וכל אחד מהן טעה מן המעשה, חצי שעה.
ולקמיה פריך ליה, היכי מהדרינן לצרופי עדותן.
הוה לן למימר, דהאי בתחלת שלש קאמר, והאי בסוף חמש קאמר.
ויש חילוק גדול ביניהן.
וכולי האי לא טעו.
ותחלק עדותן, ונציל את הנפש?:
איכא דאמרי אמר אביי, כשתמצא לומר:
לדברי רבי מאיר, אדם טועה משהו.
לדברי רבי יהודה, אדם טועה שעה ומשהו.
לדברי ר"מ, אדם טועה משהו.
מעשה כי הוה, או בסוף שתים הוה או בתחלת שלש.
וחד מינייהו טועה משהו.
וחד מנייהו קא טעי משהו - אם בסוף שתים הוה, האי דקאמר "שלש", בתחלת שלש, וקאי טעי משהו.
ואי בתחלת שלש, האי דקאמר "שתים", בסוף שתים, וקא טעי משהו:
לדברי רבי יהודה, אדם טועה שעה ומשהו.
מעשה כי הוה, או בסוף שלש או בתחלת חמש
לדברי רבי יהודה - מעשה הוה בסוף שלש.
והאי דאמר, בתחילת חמש, טעי שעה רביעית, ומשהו של סוף שלש.
אי נמי, בתחילת חמש הוה.
והאי דאמר בסוף שלש, טעה שעה רביעית, ומשהו: