וחד מינייהו קטעי שעה ומשהו.
אזל רב הונא בריה דרב יהודה, אמרה לשמעתתא קמיה דרבא.
לשמעתתא - דאביי:
אמר, ומה אילו דייקינן בהני סהדי, דהאי דקאמר שלש, בתחלת שלש, והאי דקאמר חמש, בסוף חמש, והויא עדות מוכחשת, ולא קטלינן.
אמר - רבא, וכי אפשר לומר שאין תולין טעות אלא משהו לר' מאיר, ושעה ומשהו לר' יהודה?
אם כן, היאך אתה מצרף עדותן?
מי אמר לך, שזה המקדים נתכוין לסוף השעה, והמאחר נתכוין לתחילת השעה.
כדי לקרבן זה אצל זה, ולצרף עדותן.
שלא תהא ביניהן אלא שיעור טעות האדם?
ומה אילו דייקת בהני סהדי, לחלק עדותן.
מצית למימר, האי דאמר שלש בתחלת שלש, והאי דאמר חמש בסוף חמש.
ויש חילוק ביניהן שלש שעות חסר משהו.
וכיון דאין אדם טועה כל כך, נחלקת עדותן, והויא מוכחשת.
ולא קטלינן ליה להאי.
ואנן ניקום, ונקרב עדותן, כדי שיהרג זה?!
והא רחמנא אמר, "והצילו העדה" את הרוצח.
דמחפשין לזכות.
אלא ודאי, מדקאמר "עדותן קיימת", שמע מינה דסבירא להו, דאפילו אתה מחלקן כמו אשר תוכל, ולומר שהמוקדם נתכוין לתחלת השעה והמאוחר לסופה, יש לך לתלות בטעות, ואינך יכול להכחישם.
שאדם טועה בכל זאת:
ואנן ניקום ונקטיל מספקא?!
ורחמנא אמר, (במדבר לה, ) "ושפטו העדה והצילו העדה".
אלא אמר רבא, לדברי רבי מאיר, אדם טועה שתי שעות חסר משהו.
אלא אמר רבא לר' מאיר אדם טועה - כל מה שאתה יכול לחלק את אלו, שהיה מקיים עדותן.
דהיינו שתי שעות חסר משהו.
ומשום הכי עדותן קיימת.
דכי נמי אמרת, זה שאמר שתים, בתחלת שתים.
וזה שאמר שלש, בסוף שלש.
כל רגעים שבינתיים, שאירע המעשה בהן, יש לאלו לטעות ולומר כמו שאמרו:
לדברי רבי יהודה, אדם טועה שלש שעות חסר משהו.
לדברי רבי מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו.
מעשה כי הוה, או בתחלת שתים או בסוף שלש.
וחד מינייהו קטעי ב' שעות חסר משהו.
לדברי רבי יהודה, אדם טועה שלש שעות חסר משהו.
מעשה כי הוה או בתחלת שלש או בסוף חמש.
וחד מינייהו קטעי שלש שעות חסר משהו.
מעשה כי הוה אי בסוף שלש אי בתחילת שתים - כלומר, לא מיבעיא אם היה המעשה בסוף שתים או בתחילת שלש, דטעות מועטת הוא.
דאי נמי נאמר האי בתחילת שתים, אין כאן טעות אלא שעה.
והאי אי נמי אמר בסוף שלש, אין כאן טעות אלא שעה.
אלא אפילו הוה מעשה בתחילת שתים, והאי דאמר שלש, בסוף שלש, ויש כאן טעות שתי שעות חסר משהו.
אפילו הכי אין כח לנו לבטלן.
שאף בכך אדם טועה.
ולר' יהודה נמי כו'.
ובהאי ענינא דפרישית.
דכי נמי מרחקת להו בכל היכולת, אכתי טעו בהכי.
דהיינו שלש שעות חסר משהו.
מעשה כי הוה כו'.
כלומר בכל מה שאתה יכול להרחיק, אפילו האחד אמר שבאותה שעה היה המעשה, אין עד הרחוק ממנו מוכחש, דטעו בהכי:
תנן, "היו בודקין
היו בודקין אותו - לעדי נפשות:
אותו בשבע חקירות.
בשבע חקירות - מקראי נפקא לן בסנהדרין בההוא פירקא (מ, א):
באיזו שבוע?
שבוע - שמיטה.
באיזו שמיטה של יובל, שיש בו שבע שמיטות:
באיזו שנה?
באיזו שנה - של שמיטה:
באיזה חדש?
באיזה חודש - בשנה:
בכמה בחדש?
בכמה ימים - בחודש:
באיזה יום?
באיזה יום - בשבת.
באחד בשבת או בשני בשבת או בשלישי בשבת, או אחד מן האחרים:
באיזו שעה?
באיזה מקום?".
[ותנן], "מה בין חקירות לבדיקות?
(ותניא) מה בין חקירות לבדיקות - דקתני התם, "מכירין אתם אותו? התריתם בו? במה הרגו? בסייף הרגו או בארירן הרגו? כליו שחורים או לבנים?"
וכל המרבה בבדיקות הרי זה משובח.
ומה בין חקירות, הנך שבע קמייתא, לבדיקות אוחרנייתא:
חקירות, אמר אחד מהן איני יודע, עדותן בטילה.
חקירות אמר אחד איני יודע - באחת מהן.
ואפילו בשעות, אומר "איני יודע", עדותן בטילה:
בדיקות, אפילו שניהם אומרים אין אנו יודעים, עדותן קיימת.
והוינן בה.
מאי שנא חקירות ומאי שנא בדיקות?
ואמרינן, "חקירות אמר אחד מהן איני יודע עדותן בטילה, דהויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה.
דהויא ליה עדות שאי אתה יכול להזימה - דרחמנא אמר, "ודרשו השופטים היטב, והנה עד שקר העד וגו' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו'".
עדות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה, הוי עדות.
ואי לא, לא.
והזמה אינה אלא ב"עמנו הייתם, באותו היום ובאותה שעה, שאתם אומרין שראיתם עדות זו במקום זה, הייתם עמנו במקום פלוני".
וכי אמרי באחת מהן אפילו בחקירות דאיזו שעה איני יודע, שוב אינך יכול לומר לו "עמי היית באותה שעה".
ואם תאמר אתה יכול להזימה על ידי היום, אם יבואו עדים ויאמרו "כל היום הייתם עמנו"?
מיהא, בצרה להו תורת הזמה מן חקירות השעות.
ורחמנא רבי שבע חקירות בגזרה שוה ד"היטיב היטב", בסנהדרין:
בדיקות, עדות שאתה יכול להזימה היא".
בדיקות - כי אמרי "אין אנו יודעין", עדות שאתה יכול להזימה היא.
שאין ההזמה תלויה בהן אלא בחקירות.
דמה "עמנו הייתם" יש לומר בכלים שחורים או לבנים:
ואי אמרת טעי איניש כולי האי, חקירות דאיזו שעה נמי עדות שאי אתה יכול להזימה היא?
דאמרי, "מטעי קטעינן"?
ואי אמרת טעי איניש כולי האי חקירות דאיזו שעה נמי - אין לך בה הזמה, אפילו כי לא אמר, "איני יודע".
דהא כי אמר, "בחמש", ואמרי ליה, "בחמש עמנו היית", יכול לומר, "בארבע היה, אבל טעיתי":
דיהבינן להו כולי טעותייהו.
ומשני דיהבינן להו כולי טעותייהו - ואם יש מזימין כאן, יכולין להזים על ידי שעה וטעותה, ולומר לו "כל השעה וטעותה היית עמנו":
לרבי מאיר, יהבינן להו מתחילת שעה ראשונה עד סוף חמש.
ובדין הוא, דניתיב להו מעיקרא טפי.
אלא בין יממא לליליא, לא טעו אינשי.
לר' מאיר - דאמר אדם טועה שתי שעות, יהבינן להו להני דשתים ושלש מתחילת שעה ראשונה עד סוף חמש בין שניהן.
להאי דשתים, יהבינן ליה שעה ראשונה ושניה ושלישית ורביעית.
ולהאי דשלש, יהבינן ליה עוד חמישית, ותו לא.
דכי אמרי ליה להאי דשתים, "בשניה עמנו היית", יש לומר, טעיתי שתי שעות לאחוריי, ומעשה היה בראשונה.
ועוד היה לו לומר מעשה היה קודם לראשונה שעה אחת?
אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי.
וכי אמרי ליה "ראשונה ושניה עמנו היית", יש לו לומר, טעיתי שתי שעות לפני שלישית ורביעית.
ואי אמרי ליה כל ארבע שעות עמנו היית, הרי הוזם.
ולבעל שלש נמי יהבינן לקמיה, ראשונה ושניה.
ולבתריה, יהבינן רביעית וחמישית.
ואי מזמי ליה לכולהו חמש, הרי הוזם:
ולרבי יהודה, יהבינן להו מתחילת שעה ראשונה ועד סוף ששית.
ובדין הוא דניתיב להו מעיקרא טפי,
ולר' יהודה - דאמר אדם טועה שלש שעות, יהבינן להו להנך דשלש וחמש, דאיירי ר' יהודה בהן, מתחילת שעה ראשונה ועד סוף שית.
ולבעל שלש, יהבינן לקמיה ראשונה ושניה.
ודין הוא דניתיב ליה טפי: