אלא בין יממא לליליא, לא טעו אינשי.
אלא בין יממא לליליא לא טעו אינשי - ולבתריה יהבינן ליה רביעית חמישית וששית.
ולבעל חמש, יהבינן לקמיה רביעית ושלישית ושניה.
ולבתריה, ששית.
ואכתי הוה לן למיתב ליה?
אלא הא פריש ר' יהודה בהדיא, דבין חמש לשבע לא טעו.
שבחמש, חמה במזרח, ובשבע, במערב.
וכל הנך טעותא דיהבינן להו, הני מילי לאצולינהו ולמפטרינהו מקטלא.
אבל מכל מקום, משעה, כשהוזם אחד מהן, באותה שעה לבדה ובשל אחריה, מיד בטלה העדות, ואפילו לא הוזם בטעות שלפניו.
דהא כי אמרו ליה לבעל שלש, שלישית ורביעית וחמישית "עמנו היית" והוצרך לומר בשניה היה אלא שטעיתי, הרי נחלקה עדותן.
שאם בשניה היה המעשה, אין כאן אלא עד אחד.
דהא חבירו אמר בחמש, ובין שנייה לחמישית לא טעו:
ובדין הוא, דניתיב לקמיה טפי.
אלא שבה' חמה במזרח ובז' חמה במערב.
תנן, "ר"מ אומר, אוכלין כל ה', ושורפין בתחילת ו'.
רבי יהודה אומר, אוכלין כל ד', ותולין כל ה', ושורפין בתחילת ו'"?
לאביי אליבא דר"מ דאמר, "אין אדם טועה ולא כלום", ניכול כולה שית?
ניכול עד סוף ששית - דהא מן התורה' אינו אסור אלא משעברו שש, ורבנן למה הוא דעבוד הרחקה' במידי דלא טעו אינשי ביה?:
ולהך לישנא נמי דאמר, "אדם טועה משהו", ניכול עד סוף שית?
ואביי אליבא דרבי יהודה דאמר, "אדם טועה חצי שעה", ניכול עד פלגא דשית?
ולהך לישנא נמי דאמרת, "אדם טועה שעה ומשהו", ניכול עד סוף ה'?
אמר אביי, עדות מסורה לזריזים.
חמץ לכל מסור.
עדות מסורה לזריזים - אין אדם בא להעיד על הנפש' אלא אם כן בקי בשעות.
לפי שיודע הוא שסופו להדרש בדרישה וחקירה.
אבל חמץ על הכל מוטל, ושאינו בקי בשעות, טועה בהן:
ורבא אליבא דר"מ דאמר, "אדם טועה שתי שעות חסר משהו", מתחילת ה' לא ניכול?
ה' חמה במזרח וז' חמה במערב.
בחמש חמה במזרח ובשבע במערב - וחמץ אינו אסור אלא בשבע.
ואין טעות בין חמש לשבע:
אי הכי בשית נמי ניכול?
אי הכי בשש נמי ניכול - דהא בשש עדיין לא נטתה חמה לצד מערב, אלא באמצע הרקיע.
וזריחתה תחתיה בראש כל אדם.
ואין צל נוטה לא לכאן ולא לכאן, אלא תחתיו:
אמר רב אדא בר אהבה, שית יומא
יומא - חמה:
בקרנתא קאי.
בי קרנתא קאי - באמצע הרקיע.
קרובה לנטות למזרח וקרובה לנטות למערב, ואין עומדין עליה.
ולהכי נקט לישנא, ד"בי קרנתא", ולא נקט "בי מיצעי"?
דדרום קאי.
לפי שגלגל חמה, שחמה סובבת בו, עגול הוא.
ודבר עגול, אין חילוק ארבע רוחות ניכר בו.
ומזרחו מתעגל עד חצי דרומו וחצי צפונו.
ומיחזי פלגי דרום, בסוף מזרח, וראש מערב:
ורבא אליבא דר' יהודה דאמר, "אדם טועה ג' שעות חסר משהו", מתחילת ד' לא ניכול?
מתחילת ארבע לא ניכול - דהא טעי שש וחמש וארבע?
ומשני, שמעינן ליה לר' יהודה דאמר, "בין חמש לשבע לא טעו", וכל שכן ארבע:
ה' חמה במזרח ושבע חמה במערב, וכל שכן ד'.
אי הכי בה' נמי ניכול?
תרגמה אביי אליבא דרבא, עדות מסורה לזריזים.
עדות מסורה לזריזין - והילכך מודי בה ר' יהודה דלא טעו בין חמש לשבע.
אבל חמץ לכל מסור, וטעו.
מיהו, כולי האי לא טעו.
ואף על גב דטעו בין תחילת שלש לסוף חמש, דהיינו שלש שעות, לא טעו בין סוף ארבע לתחילת שבע, לאסרינהו בארבע, משום שבע.
אף על גב דאיכא בציר משלש.
משום דאיכא היכירא בחמה:
חמץ לכל מסור.
ורבא אמר, לאו היינו טעמא דרבי יהודה.
אלא רבי יהודה לטעמי', דאמר, "אין ביעור חמץ אלא שריפה".
ויהבו ליה רבנן שעה אחת ללקוט בה עצים.
ורבא אמר - טעמא דר' יהודה בחמץ, לאו משום טעותא היא.
דלא טעו אינשי בין חמש לשבע.
כדקאמר, "חמש חמה במזרח כו'".
והאי דקאמר, "תולין כל חמש"?
ר' יהודה לטעמיה, דאמר באידך פירקין, (פסחים כא, א), "אין ביעור חמץ אלא שריפה".
הילכך אסרו רבנן באכילתו, כדי שיהא לו פנאי ללקט עצים בינתיים.
ואי שרית ליה כל חמש, אינו נזכר.
אבל עכשיו דתלי ליה, רמי אנפשיה, ומדכר ללקט:
איתיביה רבינא לרבא.
"א"ר יהודה, אימתי
אימתי - אני אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה:
שלא בשעת ביעורו.
אבל בשעת ביעורו, השבתתו בכל דבר"?
שלא בשעת ביעורו - בתחילת שש, וכל שש.
דאכתי מדאורייתא שרי.
אבל בשעת ביעורו, בשבע, שהוא מוזהר מן התורה, השבתתו בכל דבר.
וטורח זה למה?
אם אין לו עצים, ימתין עד שעת ביעורו, וישביתנו בכל דבר?:
אלא אמר רבא, גזירה משום יום המעונן.
יום המעונן - שאין חמה זורחת, ואין יכולין לבדוק בחמה:
אי הכי אפילו בארבע שעות נמי לא ניכול?
אמר רב פפא, ד' זמן סעודה לכל היא.
זמן סעודה לכל היא - והכל בקיאים בה:
ת"ר, "שעה ראשונה, מאכל לודים.
שניה, מאכל ליסטין.
לודים ולסטים - רעבתנים הן.
אלא שהליסטים נעורין כל הלילה, וישנים שחרית שעה ראשונה, ואוכלין בשניה:
שלישית, מאכל יורשין.
יורשין - לאו משום רעבתנות, אלא הואיל ולא עמלו בו:
רביעית, מאכל פועלין.
חמישית, מאכל תלמידי חכמים.
ששית, מאכל כל אדם".
והאמר רב פפא, "רביעית זמן סעודה לכל היא"?
אלא איפוך.
"רביעית, מאכל כל אדם.
חמישית, מאכל פועלים.
ששית, מאכל תלמידי חכמים.
מכאן ואילך, כזורק אבן לחמת".
אמר אביי, לא אמרן, אלא דלא טעים מידי בצפרא.
אבל טעים מידי בצפרא, לית לן בה.
אמר רב אשי, כמחלוקת בעדות, כך מחלוקת בחמץ.
כמחלוקת - דר' מאיר ור' יהודה בעדות. משום דלר' יהודה טעי אינשי טפי.
כך מחלוקת במתניתין נמי בחמץ. משום דלר' יהודה טעי אינשי טפי.
ובין לר' מאיר ובין לר' יהודה, דלא מרחקי כולי טעותא, כדאמרן בעדות, למר שתי שעות ולמר שלש שעות:
פשיטא?
היינו הך דאמרינן?
הא קא משמע לן, שינויי דשנינן, שינויא הוא.
ולא תימא, תנאי היא.
משום שינוייא דשנינן - חמץ לכל מסור.
דלא תימא תנאי היא.
כי קשיא לך מתניתין דסנהדרין ומתניתין דהכא, לא תימא תנאי היא אליבא דר' מאיר ור' יהודה.
דתנא דמתניתין, סבר לר' מאיר אדם טועה שעה אחת, ולר' יהודה אדם טועה שתים.
ותנא דסנהדרין, סבר לר' מאיר אדם טועה שתים, ולר' יהודה שלש.
אלא ודאי כאותו מחלוקת של שם, כך הוא כאן.
אלא משום דחמץ לכל מסור הוא.
אי נמי.
כי קשה לך לר' יהודה, דאמר התם אין טעות בין חמש לשבע משום חמה.
והכא אמר טעו?
לא תימא תנאי היא.
אלא כטעמו שם כך טעמו כאן.
אלא שהחמץ לכל מסור.
אי נמי, משום יום המעונן:
אמר רב שימי בר אשי, לא שנו אלא בשעות.
לא שנו - הך דסנהדרין אלא שהעידו על השעות.
אבל הוציאו בפיהם שם הנץ החמה, אין כאן טעות, אלא כזב:
אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר אחר הנץ החמה, עדותן בטילה.
פשיטא?
אלא אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר בתוך הנץ החמה, עדותן בטילה.
בתוך הנץ - כשמתחיל הנץ:
הא נמי פשיטא?
מהו דתימא, תרוייהו חדא מילתא קאמרי.
והא דקאמר