ונימא, שאין טומאת ידים וכלים במקדש?
ונימא - נמי, זכינו שאין טומאת כלים במקדש מדרבנן, בדבר שאין מטמא מן התורה.
דאילו בחולין גזור רבנן ביה טומאה, ואף על גב דמדאורייתא טהור.
כדתנן גבי שמונה עשר דבר, והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין, והכא קתני סכין טהור:
אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא ר' יוסי בר' חנינא, ידים קודם גזירת כלים נשנו.
ידים קודם גזירת כלים נשנו - ליטמא מדרבנן.
וכשהעידו עדות זו עדיין לא נגזרה גזירת חכמים על טומאת כלים דרבנן.
לפיכך לא יוכל לומר, "זכינו שאין טומאת כלים במקדש".
דההיא שעתא אפילו בעלמא נמי לא הואי:
אמר רבא, והא תרוייהו בו ביום גזרו?
בו ביום - בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון ביציאות השבת.
דתנן, "אלו פוסלין את התרומה":
דתנן, "הספר,
הספר - והתם מפרש טעמא משום תקנת ספרים.
שהיו מניחין את הספרים עם התרומה, ועכברים אוכלים אותם:
והידים,
והידים - אפילו סתמן, אם נגע בתרומה בלא נטילת ידים:
והטבול יום,
והטבול יום - והתם פריך הא דאורייתא היא?
ומשני, סמי מכאן טבול יום:
והאוכלין, והכלים, שנטמאו במשקין".
אלא אמר רבא, הנח לטומאת סכין.
דאפי' בחולין, נמי לא מטמא.
אלא אמר רבא - ודאי כבר נגזרה על הכלים מדרבנן שיטמאו במשקין.
ומיהו הכא ליכא משקין, והנח לטומאת סכין, דאפילו בחולין שלא חשו להפסידן, לא שייכא בהו הכא טומאה לסכין.
דהאי סכין דנגע במאי שיטמאוהו, לא בשר ולא מחט אין יכולין לטמאו, דאין אוכל ולא כלי שאינו אב הטומאה מטמאין כלים אפילו מדרבנן.
ולא גזרו חכמים מדבריהם טומאה על הכלים, אלא שיטמאו מן המשקין, ומשום משקה זב וזבה:
האי סכין דנגע במאי?
אילימא דנגע בבשר?
הא אין אוכל מטמא כלי?
ואלא דנגע במחט?
והא אין כלי מטמא כלי.
האי מחט מאי עבידתיה?
מאי עבידתיה - דמטמא בשר:
אי נימא ספק מחט?
ספק מחט - לא ידעינן אי טמא אי טהור, ושל מי היתה:
והא איתמר ר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא, "חד אמר, לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים.
על ספק הרוקין - לומר שמא של זב או של נדה הן.
ורוקין אב הטומאה הן לטמא אדם.
דכתיב (ויקרא טו, ) "וכי ירוק הזב":
וחד אמר, לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים".
אמר רב יהודה אמר רב, כגון שאבדה לו מחט טמא מת, והכירה בבשר.
מחט של טמא מת - שהוא אב הטומאה, והמחט עצמו אב הטומאה.
דחרב הרי הוא כחלל.
ולקמיה פריך, אמאי הסכין והידים טהורין, אף גופו של כהן טמא הוא, וצריך טבילה והערב שמש דאורייתא:
ר' יוסי ברבי אבין אמר, כגון שהיתה פרה חסומה, ובאה מחוץ לירושלים:
ר' יוסי בר' אבין אמר - לעולם ספק מחט, וכגון שהיתה פרה חסומה ובאה מחוץ לירושלים, דודאי מעלמא אתי.
דמשנכנסה לשם לא בלעתה.
דהוו להו ספק כלים של מקומות אחרים:
גופא. ר' אלעזר ור' יוסי בר' חנינא, חד אמר, לא גזרו על ספק הרוקין שבירושלים.
וחד אמר לא גזרו על ספק הכלים שבירושלים.
רוקין תנינא?
כלים תנינא?
רוקין תנינא?
דתנן, "כל הרוקין הנמצאין בירושלים, טהורין.
חוץ משל שוק העליון".
של שוק העליון - שם היו מתקבצין טמאין, שלא לטמא את חביריהם:
לא צריכא.
אף על גב דאיתחזק זב.
ואף על גב דאיתחזק זב - שראינוהו עובר בשוק זה שנמצא בו רוק.
אשמעינן דלא גזרו.
דכולי האי לא שמענו ממתניתין:
כלים תנינא?
דתנן, "כל הכלים הנמצאים בירושלים.
דרך ירידה לבית הטבילה, טמאין".
בדרך אחת היו יורדין לבית הטבילה - ועולין בדרך אחרת.
הנמצאין בדרך הירידה טמאין.
דמאי בעו התם?
אלא טמאין היו, והיה רוצה להטבילן, ונפלו ממנו:
הא דעלמא, טהורין?
ולטעמיך, אימא סיפא.
"דרך עליה, טהורין".
דרך עליה טהורים - שהטבילן:
הא דעלמא, טמאין.
ולטעמיך אימא סיפא כו' - ומהא ליכא למשמע מינה, דאיכא למידק מרישא הכי, ומסיפא הכי.
ואשמעינן הנך אמוראי דלעיל, דאמרי לא גזרו דרישא דוקא, דקתני בדרך ירידה הוא דמטמאין, הא דכל העיר טהור.
וסיפא דקתני "דרך עליה טהורין" לא תידוק מינה, הא דכל העיר טמאין,, אלא לאפוקי גזייתא, מבואות קטנים שהיו סמוך לדרך ירידה ועליה.
ופעמים שהיו יורדין דרך אותן מבואות ופעמים עולין, והנהו טמאין מספק.
שהרי מתחלה טמאין היו, ספק נפלו בירידה ספק בעליה.
ומספקא לא נפקי מטומאה.
אבל שאר כלים, ספק נטמאו ספק לא נטמאו, לא גזרו עליהן מספק:
אלא רישא דוקא, וסיפא לאו דוקא.
ולאפוקי גזייתא.
ולרב דאמר, כגון שאבדה לו מחט טמא מת, והכירה בבשר.
כיון דאמר מר, "בחלל חרב", חרב הרי הוא כחלל.
כיון דאמר מר חרב הרי הוא כחלל - וזו נגעה בטומאת מת, שהוא אב הטומאה, ונעשה גם המחט אב הטומאה, ואמאי הסכין והידים טהורות, אדם וכלים נמי ליטמא?
דכל אב הטומאה מטמא אדם וכלים, בין כלי את כלי, בין אדם את אדם, בין אדם כלי, וכלי אדם.
בפרשה זאת חקת התורה בספרי:
אדם וכלים נמי ליטמא?
אמר רב אשי, זאת אומרת.
עזרה רשות הרבים היא.
עזרה רשות הרבים היא - לטומאה.
ואדם וסכין ספק נגעו במחט זה, ספק לא נגעו.
והויא לה ספק טומאה ברשות הרבים, דספיקו טהור:
והוה ליה ספק טומאה ברשות הרבים.
וכל ספק טומאה ברשות הרבים, ספיקו טהור.
הא ברשות היחיד, ספיקו טמא הוא?
ופרכינן הא רשות היחיד הוי ספיקו טמא - הא דבר שאין בו דעת לישאל הוא הסכין?
ולא גרסינן "האי מחט".
אלא "מכדי דבר שאין בו דעת לישאל הוא".
ואי גרסינן ליה, הכי מפרשינן.
מכדי האי עדות דמחט, דבר שאין בו דעת לישאל, הוא הסכין, וכל מי שאין בו דעת לישאל וכו'.
דכל ספק טומאה מסוטה גמרינן.
מה סוטה רשות היחיד, ועל הספק טמאה, אף על ספק טומאות ברשות היחיד, ספיקו טמא.
ומינה, מה סוטה יש בה דעת לישאל אם נטמאה אם לאו, אף כל שיש בו דעת לישאל.
כגון אדם ספק נגע בשרץ ספק לא נגע, דיש בו דעת שיכולין לשואלו אם נגע והוא אינו יודע ספיקו טמא:
מכדי?
האי מחט דבר שאין בו דעת לישאל הוא, וכל דבר שאין בו דעת לישאל, בין ברה"ר בין ברה"י, ספיקו טהור?
משום דהוי ספק טומאה הבאה בידי אדם.
הבאה בידי אדם - אדם היה עסוק בה.
ואם נגע בו הסכין במחט, על ידי אדם נגע בו, הלכך, אם עזרה רשות היחיד ספיקו טמא:
ואמר רבי יוחנן, ספק טומאה הבאה בידי אדם