נשאלין עליה, אפילו בכלי המונח על גבי קרקע, כדבר שיש בו דעת לישאל.
נשאלין עליה - כלומר, חשבינן לה לטמא אותה, כאילו יש בה דעת לישאל.
לשון אחר.
נשאלין לבית דין מה תהא עליו?
וזו עיקר.
נשאלין עליה, בעלים יהו נשאלין בעל כרחן בשבילה, לבית דין, מה תהא עלה?:
"והבשר טמא".
האי בשר דאיתכשר במאי?
האי בשר דאיתכשר במאי - הכי נמי מצי בעי אקרא, "והבשר אשר יגע בכל טמא" במאי איתכשר?
ואיכא למימר, בשר דקרא פשיטא דאיכא הכשר טובא.
דבשר של שלמים נאכל בכל העיר ולכל אדם, ושם מדיחין אותו ומבשלין אותו, ואיכא הכשר טובא.
אבל בהמה זו, שנמצאת בבשרה מחט בעזרה במקום שחיטה, ומהיכן קבל הבשר הכשר?
דמה אינו מכשיר, מדר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כו':
אי נימא דאיתכשר בדם?
והא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, מנין לדם קדשים שאינו מכשיר?
שנאמר (דברים יב, ) "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים".
דם שנשפך כמים, מכשיר.
ושאינו נשפך כמים, אינו מכשיר.
ואלא דאיתכשר במשקי בית מטבחיא?
משקה בית מטבחיא - שהודחה בהן אינו מכשיר:
והא א"ר יוסי בר' חנינא, "משקי בית מטבחיא, לא דיין שהן דכן, אלא שאין מכשירין"?
ואלא דאיתכשר בחיבת הקודש?
אלא דאיתכשר בחיבת הקודש - חיבת הקודש מכשרתה, לבוא לידי טומאה.
דקיימא לן בפרק שני דשחיטת חולין, חיבת הקודש משווה לה אוכל, לקבולי טומאה:
אימור דמהניא ליה חיבת הקודש, לאיפסולי גופיה.
למימנא ביה ראשון ושני
למימני ביה ראשון ושני - שיהא הוא מטמא אחרים, דקתני "הבשר טמא", ולא קתני "הבשר פסול":
נמי?!
נמי - בתמיה?
אם כן, תיפשוט, מדקתני "טמא" משמע מטמא אחרים, משום הכשר חיבת הקודש.
תיפשוט דבעי ריש לקיש בשחיטת חולין?:
תיפשוט דבעי ריש לקיש.
"צריד של מנחות, מונין בו ראשון ושני, או לא?"?
צריד של מנחות - יבש של מנחות.
מקום שלא נגע לשם שמן:
צריד - לשון יבש.
ודומה לו גבי שופר (ראש השנה כז, ב), "היה קולו דק או עבה או צריד".
להכי נקט פרה של זבחי שלמים, לפי שהעור והבשר לבעלים, ומתעסק ליפות העור והבשר, ומעבירה בנהר סמוך לשחיטה, ומשקין אותה כדי שתהא נוחה להפשיט.
כדאמרינן בסיומא דביצה:
אמר רב יהודה אמר שמואל, כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים, והעבירה בנהר, ושחטה, ועדיין משקה טופח עליה.
ועדיין משקה טופח עליה - ואי אפשר שלא יפול מן המשקה על הבשר כל שהוא בשעת הפשט:
"נמצאת בפרש, הכל טהור".
וניהדר פרש וניטמייה לבשר?
ונהדר פרש - דקא סלקא דעתך תורת משקה עליו, שהרי בשעה זו השקה אותה:
אמר רב אדא בר אהבה, בפרש עבה.
בפרש עבה - דלאו משקה הוא:
רב אשי אמר, אפי' תימא בפרש רכה.
משום דהוי משקה סרוח.
תני תנא קמיה דרב ששת, "שרץ מטמא את המשקין.
שרץ מטמא את המשקין - מקל וחומר מכלי, כדלעיל.
ומשקין שבאו מחמת שרץ מטמאין כלי, כדיליף מ"בכל כלי יטמא".
וקא סבר, יטמא הכלי מן המשקה, כדהוה דריש לה ר' יהודה מיקמי דהדר ביה.
ודריש ביה נמי להאי "יטמא יטמא", ויליף מיניה דחוזר כלי זה ומטמא את האוכלין, כדאשכחן בהו, דכלים מטמאין מ"כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל".
משמע שנטמא האוכל מאויר כלי חרס, ואוכלין את המשקין כו'.
ומיהו לא מיתרצא היא.
דהאי אוכל הבא מחמת כלי דקאמר קרא דמטמא משקה, לאו מכלי הבא מחמת משקה קאי, אלא בבא מחמת שרץ.
ותנא תני "למדנו שלש טומאות בשרץ".
דמשמע דטומאה הולכת מזה לזה, ומזה לזה.
ומהכא הוה מצינו למיפרכיה למילתיה.
אלא דאקשי ליה קושיא אחריתי, מפורשת טפי.
דקתני, "שלש וקא חשיב ארבע".
והיא היא:
ומשקין מטמאין את הכלי.
וכלי מטמא את האוכלין.
והאוכלין מטמאין את המשקין.
ואוכלין מטמאין את המשקין - דדריש "יטמא" דגבי אוכלין, יטמא לטמא אוכלין המשקין, כדדריש ליה ר' עקיבא.
והוא הדין דמצי למיתני וכלי מטמא את המשקין, ומשקין מטמאין אוכלין, כיון דאית ליה "יטמא יטמא".
אלא חדא מינייהו נקט.
ותרווייהו לא מצי למיתני, דנימא כלי מטמא את האוכלין, ואוכלין את המשקין, ומשקין שבאו מן האוכלין מטמאין את האוכלין?
דהא ליתא בקרא, אפילו לר' עקיבא, דהוה ליה שלישי עושה רביעי.
ד"וכל משקה אשר ישתה" אתוכו דכלי חרס קאי.
שקיבל המשקה הזה טומאה מן הכלי.
וכי דרשת "יטמא יטמא", אכתי שני עושה שלישי משכחת מיניה.
אבל שלישי עושה רביעי, לא ילפת מיניה:
ולמדנו שלש טומאות בשרץ".
הני ארבעה הן?
הני ארבעה הויין - שלישי עושה רביעי לא משכחת ליה בקרא.
דכי כתיב אוכל הבא מחמת כלי מטמא משקה, לאו בכלי הבא מחמת משקה כתיב, אלא בכלי הבא מחמת שרץ.
ותנא גופיה, חשיב ארבע ותני שלש:
גוז משקין דרישא.
גוז משקין דרישא - חתוך משקין הראשונים, ואימא שרץ מטמא את הכלי, והכלי את האוכל, ואוכל את המשקה, וכן הן סדורין במקרא.
ור' עקיבא הוא דדריש "יטמא יטמא", ושני עושה שלישי.
והוא הדין, דמצי למיתני נמי שרץ כלי, וכלי משקה, ומשקה אוכל.
וחדא מינייהו נקט, כדפרשינן.
דתרווייהו לא מצי למתני.
והא אתא לאשמעינן, דשני עושה שלישי בחולין:
אדרבה, גוז משקין דסיפא?
אדרבה גוז משקין דסיפא - ואימא שרץ משקה, ומשקה כלי, מ"בכל כלי יטמא" כדהוה דריש ליה ר' יהודה, וכלי אוכל, דרוש ביה להאי ,"יטמא", דכלי יטמא.
ומשקין דסיפא לא תיתני, משום דרביעי לא כתיב.
ואף על גב דאוכל ודאי מטמא משקה, הכא לא תתנייה.
דהאי אוכל דהכא, שלישי הואי:
לא אשכחן תנא דאמר משקין מטמאין כלי אלא רבי יהודה.
אמר ליה לא אשכחן תנא כו' - ואי הכי תדרוש, כמאן תוקמיה?
וסימניך שלא תטעה בסדרן:
והדר ביה.
וסימניך, נזייתא.
נזייתא - סדר מטילי שכר שעורין, תחלה נותנין כלי, ואחר כך אוכל, ואחר כך משקה:
תנן התם, "שרץ שנמצא בתנור, הפת שבתוכו שניה.
מפני שהתנור תחלה".
שרץ שנמצא בתנור - ולא נגע בפת, הפת שבתוכו שני לטומאה, ואינם מטמאים חולין לרבנן.
מפני שהתנור תחלה, התנור קיבל טומאה מן השרץ, והפת מן התנור:
אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא, וניחזי להאי תנור כמאן דמלי טומאה דמי.
ותיהוי האי פת ראשונה?
וליחזייה להאי תנור כמאן דמלי טומאה - כיון דקיימא לן אויר כלי חרס מטמא מן השרץ, אף על פי שלא נגע, אלמא כמאן דמלי טומאה הוא, דהא לא נגע בו ומטמאו.
ותיהוי נמי פת כאלו נוגעת בשרץ:
אמר ליה, לא סלקא דעתך.
דתניא, "יכול יהו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס?
יכול יהו כל הכלים - אם כלי שטף נתון בתוך כלי חרס, ושרץ באויר החיצון, יכול יהא כלי עץ או כלי מתכת שבתוכו טמא, משום דכתיב "כל אשר בתוכו יטמא"":