אין הכרעת שלישית, מכרעת.
אין הכרעת שלישית מכרעת - דעת שלישית היא זו.
שבית שמאי ובית הלל לא הזכירו לגלות דעתם דניהוי חיישינן לתקלה כלל.
דאי הוו אמרו הכי, "בית שמאי אומרים בין בבית בין בשדה חבל תשפך, ובית הלל אומרים בין בבית בין בשדה תיעשה זילוף", ואתה בא להכריע ולומר, בבית כבית הלל, בשדה כבית שמאי, הויא הכרעה.
אבל השתא, דלא הזכירו בית ושדה, טעמא אחרינא הוא, ולאו משום תקלה.
ור' ישמעאל חייש לתקלה.
והיינו תנאי:
אמר ר' יוסי בר' חנינא, מחלוקת שנפלה לפחות ממאה סאה חולין טמאין.
מחלוקת - ר' אליעזר ור' יהושע, שנפלה לפחות ממאה חולין טמאים.
שיש בגת התחתונה פחות ממאה חולין טמאים, דאין תרומה בטילה בהן, ופסדי לגמרי.
דתרומה צריך אחד ומאה לבטלה.
אבל היו בתחתונה מאה חולין, מאה חביות כמו זו של תרומה, דברי הכל לא יטמאה ביד.
הואיל ולא פסדי חולין, דתרומה עולה בהן, וחזו בימי טומאה, כדמעיקרא לזר:
אבל נפלה למאה חולין טמאין, דברי הכל תרד ותטמא, ואל יטמאנה ביד.
תניא נמי הכי.
"חבית שנשברה בגת העליונה, ותחתיה מאה חולין טמאין.
מודה רבי אליעזר לרבי יהושע, שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה, יציל.
ואם לאו, תרד ותטמא, ואל יטמאנה ביד.
מודה ר' אליעזר כו' - קא סלקא דעתך אמסקנא קאי, א"אם לאו" דהא פלוגתייהו באם לאו הוא.
ולהכי פריך, מודה ר' יהושע, דאמר לעיל, יטמאנה ביד, לר' אליעזר, דאמר לא יטמאנה ביד, מיבעי ליה למיתני:
האי "מודה רבי אליעזר לרבי יהושע"?! "מודה רבי יהושע לר' אליעזר" מיבעי ליה?
אמר רבא, איפוך.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר, לעולם לא תיפוך.
הכא במאי עסקינן, בכלי שתוכו טהור, וגבו טמא.
מהו דתימא, ניגזור דילמא נגע גבו בתרומה.
בכלי שתוכו טהור וגבו טמא - והאי מודה לאו אסיפא קאי, אלא ארישא.
דקתני, "אם יכול להציל רביעית בטהרה, יציל".
ואפילו כלי זה, שהוא בא להציל רביעית זו בתוכו, תוכו טהור וגבו טמא.
ואשמעינן ליה לר' אליעזר דאמר אל יטמאנה ביד, מודה הוא דמותר להציל בזה.
ולא חיישינן דילמא נגע גבו בתרומה ומטמא לה בידים.
ובכלי שנטמא במשקין, דטומאתן דרבנן היא דמשכחת לה?
כדתניא, "כלי שנטמאו אחוריו במשקין, אחוריו טמאין, תוכו או אוגנו או אזנו או ידיו, טהורין":
קמ"ל:
מסכת פסחים פרק ב
משנה
כל שעה שמותר לאכול.
מאכיל לבהמה לחיה ולעופות.
כל שעה שמותר לאכול מאכיל - לדוקייא איצטריך, דתידוק, הא משעה שאינו מותר לאכול, אינו מותר להאכיל:
ומוכר לנכרי.
ומותר בהנאתו.
עבר זמנו, אסור בהנאתו.
ולא יסיק בו תנור וכירים.
ולא יסיק בו תנור וכירים - בגמרא פריך פשיטא? הא נמי הנאה היא?:
ר' יהודה אומר, אין ביעור חמץ אלא שריפה.
וחכמים אומרים, אף מפרר וזורה לרוח, או מטיל לים:
גמרא
"כל שעה שמותר לאכול, מאכיל", הא כל שעה שאינו מותר לאכול, אינו מאכיל.
כל שעה שאוכל מאכיל מבעי ליה - אבל השתא דנקט לה בתרי לישני, משמע דאתרי גברי קאי.
והא ליכא למימר, דהכי קאמר, "כל שעה שמותר לאכול מן התורה, מאכיל אפילו מדרבנן", ותיתוקם אליבא דר' יהודה?
דהא איכא שש, דמותר לאכול מן התורה, ואסור להאכיל לדברי הכל?:
לימא מתני' דלא כר' יהודה?
דאי ר' יהודה, הא איכא חמש, דאינו אוכל, ומאכיל?
דתנן, "ר' מאיר אומר, אוכלין כל חמש, ושורפין בתחלת שש.
רבי יהודה אומר, אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש".
ואלא מאי, ר' מאיר היא?
האי "כל שעה שמותר לאכול, מאכיל"? "כל שעה שאוכל, מאכיל" מיבעי ליה?
אמר רבה בר עולא, מתניתין רבן גמליאל היא.
דתנן, "רבן גמליאל אומר, חולין נאכלין כל ארבע.
תרומה כל חמש.
ושורפין בתחלת שש".
והכי קאמר, "כל שעה שמותר לאכול" כהן בתרומה ישראל "מאכיל" חולין "לבהמה לחיה ולעופות".
אלא הכי קאמר כל שעה - שיש היתר לשום אדם לאכול, מאכיל אף האסור לאכול לבהמתו כו':
למה לי למיתנא "בהמה". למה לי למיתנא "חיה"?
צריכא.
דאי תנא בהמה, דאי משיירא חזי לה.
בהמה אי משיירא חזי ליה - שאין דרכה להצניע, אבל חיה, כגון חולדה ונמיה וחתול, דרכן להצניע:
אבל חיה, דאי משיירא קמצנעא לה, אימא לא.
ואי תנא חיה, משום דאי משיירא, מיהת מצנעא.
ואי תנא חיה - הוה אמינא היא עדיפא, משום דאי משיירא מצנעא לה, ולא עבר עליה בבל יראה:
אבל בהמה, זימנין דמשיירא, ולא מסיק אדעתיה, וקאי עליה בבל יראה ובבל ימצא, אימא לא.
ולאו אדעתיה - לבטלו קודם שיבוא הפסח.
דקסברי, מצוה עליו לבערו מן העולם, ולא שיהא קיים:
צריכא.
"עופות" ל"ל?
איידי דתנא, "בהמה וחיה" תנא נמי "עופות":
ומוכרו לנכרי: פשיטא?
לאפוקי מהאי תנא.
דתניא, "ב"ש אומרים, לא ימכור אדם חמצו לנכרי, אא"כ יודע בו, שיכלה קודם פסח.
וב"ה אומרים, כל שעה שמותר לאכול, מותר למכור.