ר' יהודה בן בתירא אומר, כותח,
ר' יהודה אומר כותח - נותנין בו פירורי לחם, ואסור משום חמץ:
וכל מיני כותח, אסור למכור שלשים יום קודם לפסח:
שלשים יום - דסבירא ליה כבית שמאי.
וזה אינו נאכל מהר.
שאין אוכלין אותו אלא מטבילין בו.
והני שלשים יום, משעה שחל עליו חובת ביעור.
מששואלין בהלכות הפסח:
ומותר בהנאה:
ומותר בהנאתו - קא סלקא דעתך, אשעה שמותר לאכול קאי:
פשיטא?
פשיטא - דהא אמרת מאכיל ומוכר, היינו הנאה?:
לא צריכא, שחרכו קודם זמנו.
לא צריכא כו' - והאי מותר, אלאחר זמן קאי.
וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו, שבטל טעמו ומראיתו:
וקמ"ל, כדרבא.
דאמר רבא, חרכו קודם זמנו, מותר בהנאה, אפילו לאחר זמנו:
עבר זמנו אסור בהנאתו: פשיטא?
עבר זמנו אסור בהנאה לשעות דרבנן הכי גרסינן - ולא גרסינן פשיטא.
דהא אפילו בפסח איצטריך לאשמעינן.
דהא איכא ר' יוסי הגלילי, דשרי בהנאה כל שבעה, לקמן:
לא צריכא לשעות דרבנן.
לשעות דרבנן - כלומר האי זמנו, זמן אכילתו משמע.
ואפילו שעה ששית, שאין איסורו אלא מדרבנן הוי אסור אף בהנאה:
דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף א"ר יוחנן, "המקדש משש שעות ולמעלה,
משש שעות - על כרחך מתחלת שש משמע.
דאי לאחר שש, דאסור מדאורייתא, מאי אתא לאשמעינן?
פשיטא דאין מקדשין באיסורי הנאה?:
אפילו בחיטי קורדניתא,
חיטי קורדניתא - קשות הן.
ואפילו הכי, אם באו לחשש חמץ, כגון שנפלו עליהן מים, אסור:
אין חוששין לקדושין":
ולא יסיק בו תנור וכירים: פשיטא?
פשיטא - דהא אמרת אסור בהנאתו:
לא צריכא, לר' יהודה, דאמר "אין ביעור חמץ אלא שריפה".
סלקא דעתך אמינא, הואיל ואמר ר' יהודה מצותו בשריפה, בהדי דקא שריף ליה ליתהני מיניה.
קמ"ל:
אמר חזקיה, מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה?
שנאמר (שמות יג, ) "לא יֵאָכֵל חמץ". לא יהא בו היתר אכילה.
לא יאכל - מדקרינא "לא יאכל", משמע, לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה.
וסתם הנאות, לידי אכילה הם באות.
שלוקח בדמים דבר מאכל:
טעמא דכתב רחמנא לא יֵאָכֵל חמץ, הא לא כתב לא יֵאָכֵל הוה אמינא, איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא משמע.
ופליגא דר' אבהו.
דא"ר אבהו, כל מקום שנאמר, "לא יאכל", "לא תאכל", "לא תאכלו", אחד איסור אכילה, ואחד איסור הנאה [במשמע].
עד שיפרט לך הכתוב, כדרך שפרט לך בנבילה.
עד שיפרוט לך הכתוב בו - היתר הנאה, כדרך שפרט לך בנבלה.
שלא היה כתוב בה אלא "לא תאכלו" והוצרך להתירה בהנאה, כדכתיב "או מכור לנכרי".
"לגר בנתינה לנכרי במכירה" לא גרסינן.
אלא הכי גרסינן, "כדרך שפרט לך בנבלה דתניא וכו'":
דתניא (דברים יד, ) "לא תאכלו כל נבלה, לגר אשר בשעריך תתננה, ואכלה, או מכור לנכרי וגו'".
תלמוד לומר לגר תתננה ואכלה או מכור - דרוש ליה א"גר".
וכן גבי "לנכרי", נמי דרוש "תתננה ואכלה, או מכור לנכרי":
אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה?
לגר במכירה, מנין?
ת"ל, "לגר אשר בשעריך תתננה או מכור".
לנכרי בנתינה מנין?
תלמוד לומר, "תתננה ואכלה או מכר לנכרי".
נמצאת אומר, אחד גר ואחד נכרי, בין במכירה בין בנתינה.
דברי ר' מאיר.
ר' יהודה אומר, דברים ככתבן.
לגר בנתינה, ולנכרי במכירה".
דברים ככתבן - כך מצותה לא יתננה לנכרי, ולא ימכרנה לגר:
מאי טעמא דרבי יהודה?
אי סלקא דעתך כדאמר ר' מאיר, ליכתוב רחמנא "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור", "או" למה לי?
או - לשון חילוק, ואי כר' מאיר קאמר קרא, דתרוייהו אגר ותרוייהו אנכרי, לא נכתוב או?:
שמע מינה, לדברים ככתבן.
ור' מאיר, "או" להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי.
להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי - אם יש גר ליתנה לו, נתינתו קודמת למכירתה לנכרי.
והאי גר בגר תושב קאמר, שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואוכל נבלות:
ורבי יהודה?
הא לא צריך קרא.
כיון דגר אתה מצווה להחיותו,
גר אתה מצווה להחיותו - דכתיב (ויקרא כה, ) "גר ותושב וחי עמך":
ונכרי אי אתה מצווה להחיותו, לא צריך קרא, סברא הוא.
סברא היא - מסברא אנו יודעין שנתינה לגר קודמת.
דחיות הגר מצוה.
אבל מכירה לנכרי, מאי מצוה איכא?
ואיצטריך קרא לחלק, ולאסור ליתן במתנה לנכרי, ולמכור נבלה לגר:
בשלמא לר' מאיר דאמר, אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה.
בשלמא - לר' אבהו אליבא דר' מאיר, מצי למילף.
מדאיצטריך קרא למישרי נבלה, הא כל איסורין שבתורה דכתיב בהו "לא תאכל" כי הכא, אי לא הדר פריט בהו היתרא, אסורין הן באכילה ובהנאה:
מדאיצטריך קרא למישרא נבילה בהנאה, הא כל איסורין שבתורה אסורין בין באכילה בין בהנאה.
אלא לרבי יהודה דאמר לדברים ככתבן הוא דאתא.
הא כל איסורים שבתורה מנא ליה דאסורין בהנאה?
אלא - לר' אבהו אליבא דר' יהודה, מנא ליה?
דילמא האי פרט דנבלה, לאו למשרייה בהנאה אתא, דלא איצטריך, אלא להחמיר, ולומר, דלנכרי במכירה ולגר בנתינה.
דאי לא כתביה, הוה אמינא כל הנאות מותרות בה:
נפקא ליה (שמות כב, ) מ"לכלב תשליכון אותו"
נפקא ליה - לר' אבהו ואליבא דר' יהודה, מדכתב בטרפה "לא תאכלו", ומיעט בה "לכלב תשליכון אותו":