"אותו" אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה.
אותו אתה משליך כו' כל איסורין - שנאמר בהן, "לא תאכל" כגון זה.
ומדאיצטריך קרא למשריה, לא מצי למילף טעמא.
דאי לאו "אותו" הוה אמינא קרא למצותיה איצטריך.
שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה.
ונאמר במצרים "לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא, ).
לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו.
ונכבד [שכר] הכלב מן העובד כוכבים.
שהנבלה ימכור לנכרי, וטרפה לכלב:
ור' מאיר?
ור' מאיר - דנפקא ליה איסור הנאה בשאר איסורים, מדפרט בנבילה.
בשלמא פרט היתר דטריפה, לגופיה איצטריך, למיפרט בה היתר.
משום דאי לאו דפרט ביה, הוה אמינא ליתסר בהנאה.
אלא "אותו" למה לי?
ומשני לאיסור הנאה, חולין שנשחטו בעזרה.
דנפקא לן בהו איסור אכילה, מדכתב (דברים יב, ) "כי ירחק ממך המקום, וזבחת ואכלת".
בריחוק מקום, דהיינו חוץ למחנה שכינה, אתה זובח ואוכל, ואי אתה זובח ואוכל בקרוב מקום.
ומשום דאין מפורש בהן לאו בהדיא באכילה, איצטריך למילף להו איסור הנאה מהכא.
והכי משמע "אותו" שנאסר משום חוץ למחיצה, אתה משליך לכלב.
דהא מהאי קרא "ובשר בשדה טרפה" נפקא לן איסור מחיצה, כגון הושיט העובר את ידו בשעת שחיטה בפרק בהמה המקשה לילד (חולין סח, ב).
אבל יש לך אחר, הנאסר משום מחיצה, ואי אתה משליכו לכלב.
ואיזה זה?
זה חולין שנשחטו בעזרה:
"אותו" אתה משליך לכלב, ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה.
ואידך?
חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היא.
חולין שנשחטו בעזרה - דאסירי בהנאה לאו דאורייתא.
בפרק שני דקדושין (נח, א) איפליגו בה:
מתיב רבי יצחק נפחא, והרי גיד הנשה דרחמנא אמר (בראשית לב, ) "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה".
ותנן, "שולח אדם ירך לנכרי, וגיד הנשה בתוכו,
שולח אדם ירך לנכרי - ולא מצרכינן ליטול גידה.
ולא גזרינן שמא יראה ישראל חבירו כשיתננה לו, וילך ויקנה אותה מן הנכרי, וכסבור שניטל גידה, הואיל ומתחת יד ישראל יצתה, ויאכלנה בגידה:
מפני שמקומו ניכר"?
מפני שמקומו ניכר - אם הוא ניטל ואם לאו.
שמעינן מינה מיהא, דגיד מותר בהנאה.
וקשיא לר' אבהו:
קסבר ר' אבהו, כשהותרה נבילה, היא וחלבה וגידה הותרה.
היא וחלבה וגידה הותרה - לפיכך כל חלב וכל גיד מותרין בהנאה.
שהן בכלל "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה", שגם הן קרויין עמה נבלה.
והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד.
לא שנא נבילה ולא שנא כשירה:
הניחא למאן דאמר, יש בגידין בנותן טעם.
הניחא למאן דאמר יש בגידין - טעם בשר, הרי הוא בכלל נבילה:
אלא למאן דאמר, אין בגידין בנותן טעם, מאי איכא למימר?
אלא למאן דאמר אין בגידין - דאיסור, נותן טעם בשר, אם נתבשלו עם הבשר.
אלמא לאו טעם בשר אית בהו, ולאו נבילה מיקרו, אלא כעצמות, דהן עץ בעלמא, ולא אישתרי בכלל נבילה, ועץ הוא, והתורה חייבה עליו, מאי איכא למימר?
ופלוגתייהו בגיד הנשה (חולין צט, ב):
מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנותן טעם?
רבי שמעון.
דתניא, "האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה, רבי יהודה מחייב שתים.
ורבי שמעון, פוטר".
ור' שמעון פוטר - לגמרי.
מבהמה טמאה, פטור.
דקסבר, אין בגידין בנותן טעם בשר.
ומגיד נמי פטור, דכי אזהריה רחמנא אגיד, היכא דבשרה מותר, דהיינו בהמה טהורה.
דהכי משמע, גיד לא תאכל, הא בשר אכול.
אבל טמאה לא הזהיר על גידה.
והכי מפרשינן לה בגיד הנשה (שם קא, א).
ולר' שמעון, הכי נמי, דאסור גיד דטהורה אפילו בהנאה.
אלמא "לא תאכלו" איסור הנאה משמע.
וכשהותרה נבילה בהנאה, היא לא הותרה לר' שמעון.
דלאו בכלל נבילה היא.
אבל לר' יהודה מותר, משום דקסבר, יש בגידים בנותן טעם.
כדקתני, "ר' יהודה מחייב שתים".
הלכך גיד בכלל בשר, וכשהותרה נבילה הותרה גם היא:
רבי שמעון הכי נמי דאסר בהנאה.
דתניא, "גיד הנשה, מותר בהנאה.
דברי רבי יהודה.
ורבי שמעון, אוסר".
והרי דם דרחמנא אמר (ויקרא טז, ) "כל נפש מכם לא תאכל דם".
ותנן, "אלו ואלו מתערבין באמה,
אלו ואלו - שירי דם חטאות הפנימית הנשפכין על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ושירי דם חטאות החיצונות הנשפכין על יסוד דרומי.
יוצאין מן היסוד לרצפה, דרך שני נקבים קטנים, ומתערבין באמה, סילון שהיה עובר בעזרה:
ויוצאין לנחל קדרון,
ויוצאין לנחל קדרון - כמו לנחל איתן (דברים כא, ) "עמק":
ונמכרין לגננין, לזבל,
לגננים - בעלי גנות לזבל:
ומועלין בו".
ומועלין בהן - כלומר, אסור להנות מהן בלא דמים, מפני שהן של הקדש.
מכל מקום, דם מותר בהנאה:
שאני דם, דאיתקש למים.
דכתיב (דברים יב, ) "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים".
מה מים מותרין, אף דם מותר.
ואימא, כמים המתנסכים על גבי המזבח?
כמים המתנסכין - שאסורות בהנאה, שהרי קדש הן, שקדשו בכלי שרת.
וכתיב (שמות ל, ) "כל הנוגע בהם יקדש":
אמר רבי אבהו, "כמים" רוב מים.
מידי, "רוב מים" כתיב?!
אלא אמר רב אשי, "כמים" הנשפכין, ולא כמים הניסכין.
ואימא כמים הנשפכין לפני ע"ז?
התם נמי, ניסוך איקרי.
דכתיב (דברים לב, ) "ישתו יין נסיכם".