ולחזקיה
ולחזקיה - דאמר לעיל, איסור הנאה דחמץ מ"לא יאכל", הא "לא תאכל, ולא תאכלו" לא משמע ליה הנאה:
למאי הלכתא איתקש דם למים?
למאי הלכתא איתקש דם למים - למשרייה בהנאה?
ומהיכא תיתי לך דניתסרו?
ומנבילה לא אותביניה לחזקיה, למאי איצטריך קרא למשרייה?
דאי כר' יהודה סבר, לדברים ככתבן הוא דאתא.
ואי כר' מאיר סבר לה, איצטריך להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי:
לכדר' חייא בר אבא.
דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן, מנין לדם קדשים שאינו מכשיר?
שנאמר (דברים יב, ) "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים".
דם שנשפך כמים, מכשיר.
שאינו נשפך כמים, אינו מכשיר.
והרי אבר מן החי, דכתיב (דברים יב, ) "לא תאכל הנפש עם הבשר".
לא תאכל הנפש עם הבשר - בעוד שהנפש בו.
בני נח נאסר להם אבר מן החי.
דכתיב (בראשית ט, ) "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו":
ותניא, "רבי נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח?
ת"ל (ויקרא יט, ) "ולפני עור לא תתן מכשול""
לפני עור - אלמא לא מיתסר אלא משום לפני עור לא תתן מכשול, אבל בהנאה אחריתי, כגון לכלב, שרי:
הא לכלבים שרי?
שאני אבר מן החי, דאיתקש לדם.
דכתיב (דברים יב, ) "רק חזק, לבלתי אכל הדם, כי הדם הוא הנפש".
לבלתי אכול הדם - סיפיה דקרא "לא תאכל הנפש וגו"':
ולחזקיה למאי הלכתא איתקש אבר מן החי לדם?
אמר לך, דם הוא דאיתקש לאבר מן החי.
מה אבר מן החי אסור, אף דם מן החי אסור.
מה אבר מן החי אסור - באיסור האמור בו, אף דם מן החי אסור באיסור האמור בו, כלומר כרת, משום דם גמור.
מהו דתימא, "רק חזק לבלתי אכול הדם" א"וזבחת מבקרך ומצאנך" דכתיב לעיל קאי, ודם זביחה הוא דאסור, אבל דם הקזה מותר:
ואי זה?
ואיזה זה - כלומר על איזה דם מן החי אסור משום דם?
הא דם הנפש כתיב?
על דם הקזה של בהמה שהנפש יוצא בו.
יש ארבע מיני דמים בהיקז, כדאמרינן בכריתות (כב, א).
בתחלה, שותת ולבסוף מקלח, ואחר כך משחיר, וסופו שותת.
יש מהן שאין הנשמה יוצאה בו, ויש מהן שהנשמה יוצאה בו,
והתם תניא "איזהו דם היקז?
שהנשמה יוצאה בו, כל זמן שמקלח כו'":
זה דם הקזה, שהנפש יוצאה בו.
והרי שור הנסקל, דרחמנא אמר (שמות כא, ) "לא יאכל את בשרו".
ותניא, "ממשמע שנאמר (שמות כא, ) 'סקול יסקל השור' איני יודע שהיא נבלה, ונבלה אסורה באכילה?
ומה תלמוד לומר, "לא יאכל"?
מגיד לך הכתוב, שאם שחטו, לאחר שנגמר דינו, אסור.
שאם שחטו כו' - והכי אמר קרא, "סקול יסקל השור", ואי לא סקלו, אף על פי כן לא יאכל את בשרו:
אין לי אלא באכילה, בהנאה מנין?
ת"ל (שמות כא, ) "ובעל השור נקי".
מאי משמע?
שמעון בן זומא אומר, כאדם שאומר לחבירו, "יצא פלוני נקי מנכסיו", ואין לו בהם הנאה של כלום"".
טעמא דכתב "ובעל השור נקי", דאי מ"לא יאכל" איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא משמע?
איסור הנאה לא משמע - וקשיא אפילו לחזקיה, וכל שכן לר' אבהו:
לעולם, "לא יאכל" איסור אכילה ואיסור הנאה משמע.
"ובעל השור נקי", להנאת עורו הוא דאתא.
ואיצטריך.
ס"ד אמינא, "לא יאכל את בשרו" כתיב.
בשרו אין, עורו לא.
קמ"ל.
ולהנך תנאי דמפקי ליה להאי קרא לדרשה אחרינא.
ולהנך תנאי - דבבא קמא פרק שור שנגח (מא, ב ומב, א) דמפקי ליה להאי "נקי" לדרשא אחרינא.
לאשמעינן דתם פטור מחצי כופר.
דקאמר "נקי" מחצי כופר אם המית איש, דאילו מועד, משלם כופר שלם, והתם אפילו חצי כופר לא משלם.
ואיכא דמפיק ליה לדמי וולדות, אם נגח אשה הרה ויצאו ילדיה:
לחצי כופר.
ולדמי וולדות.
הנאת עורו מנא להו?
נפקא להו מ"את בשרו".
"את" הטפל לבשרו.
ואידך?
ואידך - דנפקא ליה הנאת עור מנקי:
"את" לא דריש.
כדתניא, "שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה.
כיון שהגיע (דברים י, ) ל"את ה' אלהיך תירא" פירש.
אמרו לו תלמידיו, רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן?
אמר להם, כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה.
עד שבא רבי עקיבא ודרש, "את ה' אלהיך תירא", לרבות תלמידי חכמים.
לרבות תלמידי חכמים - שיהא מורא רבך כמורא שמים:
והרי ערלה דרחמנא אמר (ויקרא יט, ) "ערלים לא יאכל".
ותניא, "'ערלים לא יאכל' אין לי אלא איסור אכילה, מנין שלא יהנה ממנו?
שלא יצבע בו?
ולא ידליק בו את הנר?
ולא ידליק בו את הנר - כגון בשמן של ערלה:
תלמוד לומר, 'וערלתם ערלתו ערלים לא יאכל'.
לרבות את כולם".
טעמא דכתב רחמנא, "וערלתם ערלתו ערלים".
הא לאו הכי, הוה אמינא, איסור אכילה משמע, איסור הנאה לא משמע?
לעולם, "לא יאכל" משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה.
ושאני התם, דכתיב "לכם".
ואצטריך.
סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתב "לכם", שלכם יהא.
קמשמע לן.
ואלא השתא דכתיבי הנך קראי,
והשתא דכתיבי הני קראי - לאסריה:
"לכם" למה לי?
לכם - דמשמע התירא, למאי אתא?:
לכדתניא.
"'לכם', לרבות את הנטוע,