לרבים.
לרבים - לצורך רבים, כגון באמצע הדרך לכל עובר:
רבי יהודה אומר, להוציא את הנטוע לרבים".
מאי טעמא דתנא קמא?
דכתיב, "ונטעתם", ליחיד משמע, לרבים לא משמע.
ונטעתם ליחיד משמע - דאין דרך רבים לנטוע.
ולכל חד וחד קאמר, "ונטעתם":
כתב רחמנא "לכם" להביא את הנטוע לרבים.
ורבי יהודה?
"ונטעתם" משמע בין לרבים בין ליחיד, ו"לכם" בין יחיד בין רבים משמע.
הוי רבוי אחר רבוי, ואין רבוי אחר רבוי, אלא למעט.
והרי תרומה דרחמנא אמר (ויקרא כב, ) "וכל זר לא יאכל קדש".
ותנן, "מערבין לנזיר ביין, ולישראל בתרומה"?
מערבין לנזיר - עירוב תחומין ביין.
אף על פי שסעודה שאינה ראויה לו היא?
הואיל ואי מתשיל אנזירותיה שריא ליה, מערבין.
וכן לישראל, בתרומה.
דאי בעי, מיתשל עליה.
דתרומת טעות, אינה תרומה, והדרא לטיבלה.
והדר מפריש עלה מינה ובה:
אמר רב פפא, שאני התם, דאמר קרא (במדבר יח, ) "תרומתכם" שלכם תהא.
תרומתכם - "ונחשב לכם תרומתכם".
ובתרומת מעשר, דמפרשי לוים כתיב.
ותרומה גדולה איתקש בההוא קרא.
כדכתיב "כדגן מן הגורן", דהיינו תרומה גדולה:
ואידך?
"תרומתכם" דכל ישראל קאמר.
ואידך - חזקיה, דאמר "לא תאכלו" לא משמע הנאה, האי "תרומתכם" לאו למישרי הנאה אתא, אלא "תרומתכם" דכל ישראל קאמר.
ואורחיה דקרא לאישתעויי הכי.
"ישראל" לאו דוקא, דהא בלוים כתיב:
והרי נזיר דרחמנא אמר (במדבר ו, ) "מחרצנים ועד זג לא יאכל".
ותנן, "מערבין לנזיר ביין"?
אמר מר זוטרא, שאני התם דאמר קרא, "נזרו", שלו יהא.
רב אשי אמר, (במדבר ו, ) "קדש יהיה גדל פרע שער ראשו".
גידולו קדוש, ואין דבר אחר קדוש.
גידולו - שיער שלו אסור בהנאה, וטעון שריפה.
כדכתיב "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים":
מידי, "ואין דבר אחר" כתיב?!
מידי ואין דבר אחר כתיב - דילמא גידולו, והוא הדין לדבר אחר.
דמאי מיעוט כתב הכא חדש לפני העומר:
אלא מחוורתא כדמר זוטרא.
והרי חדש דרחמנא אמר (ויקרא כג, ) "לחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה".
ותנן, "קוצר לשחת
קוצר לשחת - אף על גב דכתיב, "עומר ראשית קצירכם אל הכהן", דמשמע דאסור לקצור לפני העומר, מותר לקצור לשחת, כשהוא עשב, דלאו קציר הוא:
ומאכיל לבהמה"?
ומאכיל לבהמה - אף חיטין גמורין על ידי קיטוף.
מכל מקום חדש מותר בהנאה:
אמר רב שמעיה, שאני התם, דאמר קרא "קצירכם", קצירכם שלכם יהא.
ואידך?
ואידך - חזקיה, דלא נפקא ליה הנאה מ"לא תאכלו", ולא איצטריך קצירכם למישרי, אמר לך:
"קצירכם" דכל ישראל קאמר.
ואורחיה דקרא לאישתעויי הכי:
"קצירכם" דכל ישראל משמע.
והרי שרצים דרחמנא אמר (ויקרא יא, ) "שקץ הוא לא יאכל".
ותנן, "ציידי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאין, מותרין למוכרן לנכרים"?
שנזדמנו - דווקא שנזדמנו, דלא מצרכינן להו להפקירן.
אבל לכתחלה, אסור לחזר אחריהן.
כדתנן התם במסכת שביעית (פרק שביעי משנה ג) "אין עושין סחורה לא בנבילות וטריפות, ולא בשקצים ורמשים":
שאני התם דאמר קרא, "לכם" שלכם יהא.
אי הכי אפי' לכתחלה נמי?
שאני הכא, דאמר קרא, "יהיו", בהוייתן יהו.
יהיו - "ושקץ יהיו לכם":
ולחזקיה למה לי למיכתב, "לא יאכל" ומייתי "לכם" למישרייה?
ולחזקיה למה לי למכתב לא יאכל ומייתי לכם למישרייה - בשלמא לר' אבהו לא מצינו לאקשויי בכל הנך דכתיב בהו "לא תאכל", והדר כתיב בו היתר הנאה.
דאיצטריך "לא תאכלו" לאכילה, ואיצטריך היתירא להנאה.
אלא לחזקיה, כיון דסוף סוף שרי ליה רחמנא בהנאה, למה לי קרא דשני בדיבורא, וכתב "לא יאכל" דמשמע הנאה, ואיצטריך לכם למישרייה בהנאה.
ליכתוב "לא תאכל", ותו לא איצטריך לכם?:
לא לכתוב רחמנא "לא יאכל" ולא בעי "לכם"?
אמר לך חזקיה, טעמא דידי נמי מהכא.
טעמא דידי - דאמינא "לא יאכל" משמע הנאה מהא נפקא לי.
ואי לאו האי קרא דכתיב "לא יאכל" ותו כתב "לכם" למישרייה, לא הוה ידענא ד"לא יאכל" איסור הנאה הוא.
וכל הנך קראי דהיתר הנאה, דכתיבי גבי "לא תאכל", הא דרשינהו חזקיה למילתא אחרינא.
כדאמרן לעיל, "תרומתכם", "קצירכם", דכל ישראל:
והרי חמץ דרחמנא אמר "לא יאכל חמץ".
ותניא, "ר' יוסי הגלילי אומר, תמה על עצמך, היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה?"?
תמה על עצמך היאך נאסר חמץ בהנאה - דסבירא ליה מותר בהנאה כל שבעה, וכל שכן לאחר הפסח.
ופליגא דר' יהודה דאמר, חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה.
לקמן בפירקין (כח, ב):
שאני התם דאמר קרא (ויקרא יג, ) "ולא יראה לך שאור", שלך יהא.
ורבנן?
שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים, ושל גבוה.
ואידך?
תרי "לך" כתיבי.
ואידך, חד בנכרי שכיבשתו, וחד בנכרי שלא כיבשתו.
ואידך?
תלתא "לך" כתיבי.
תלתא לך כתיבי - "לא יראה לך חמץ, ולא יראה לך שאור בכל גבולך" ועוד קרא אחרינא, "ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים":
ואידך?
חד בשאור וחד בחמץ.
וצריכי.
וצריכי - דאי כתב "שאור" משום דחימוצו קשה, אבל חמץ אימא מותר.
ואי כתב "חמץ" משום דראוי לאכילה, אבל שאור דלא אתי למיכליה, אימא לא עבר עליה.
הכי מפרש להו בפרק קמה דביצה (ז, ב):
לימא כתנאי
לימא כתנאי - "לא תאכל" דר' אבהו:
(ויקרא ז, ) "'יעשה לכל מלאכה' מה ת"ל 'לכל מלאכה'?
יעשה למלאכה - הוה מצי למיכתב גבי חלב דנבילה:
שיכול למלאכת גבוה יהא מותר, למלאכת הדיוט יהא אסור.
שיכול - אי לא הוה כתב "לכל" הוה אמינא למלאכת גבוה יהא מותר.
אם צריך למשוח ממנו עורות למלאכת בדק הבית, יהא מותר.
דהא מישתרי חלב באכילה לגבי גבוה למזבח.
אבל למלאכת הדיוט יהא אסור.
שהרי נאמר בו "לא תאכלו" ואיסור הנאה במשמע.
תלמוד לומר "לכל מלאכה":
תלמוד לומר, 'לכל מלאכה', דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר, שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא.
ר' עקיבא אומר כו' - כלומר לא הוצרך הכתוב להתיר, דלא הוה סלקא דעתך לאיסור.
ולא בא אלא לטהרו מכל טומאת הבשר, ולומר, שאין חלב בכלל נבילה, ואינו חושש לטומאה, אלא מותר לישתמש טהרות בעור המשוח בחלב נבילה.
ואם לא ריבה "לכל מלאכה" הייתי אומר, למלאכת הדיוט להשתמש בו חולין, יהא טהור, אבל למלאכת גבוה, להשתמש קדשים, יהא טמא:
תלמוד לומר, 'לכל מלאכה'"
ורבי יוסי הגלילי, לטומאה ולטהרה לא איצטריך קרא, כי איצטריך קרא, לאיסור ולהיתר.
ורבי עקיבא, איסור והיתר לא צריך קרא, כי איצטריך קרא לטומאה ולטהרה.