או דילמא בשתי עבודות תנן.
ואפי' לר' מאיר, דאמר, "תפוס לשון ראשון".
הני מילי בעבודה אחת, אבל בשתי עבודות מודה דמיפסיל?
אמרי, אהייא?
אי נימא, א"שלא לשמו ולשמו"?
בין בעבודה אחת, בין בשתי עבודות.
בין לר' מאיר, בין לר' יוסי, איפסיל ליה מקמייתא.
דהא לרבי יוסי נמי, אף בגמר דבריו אדם נתפס אית ליה.
אלא א"לשמו ושלא לשמו".
מאי?
ת"ש, "הפסח ששחטו שלא לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו".
היכי דמי?
אי נימא כדקתני?
למה לי עד דמחשב לכולהו, מקמייתא איפסיל ליה?
אלא לאו, הכי קתני:
"הפסח ששחטו שלא לשמו.
אי נמי שחטו לשמו וקבל והלך וזרק שלא לשמו.
אי נמי שחטו וקבל והלך לשמו וזרק שלא לשמו.
דהויא לה שתי עבודות.
אימא סיפא.
"לשמו ושלא לשמו", היכי דמי?
אי נימא בשתי עבודות?
היינו רישא?
אלא לאו בעבודה אחת, ור' יוסי היא, דאמר, "אף בגמר דבריו אדם נתפס".
לא.
לעולם בשתי עבודות.
ורישא, דקאי בשחיטה וקא מחשב בשחיטה", א"נ, קאי בזריקה וקא מחשב בזריקא.
סיפא, דקאי בשחיטה וקחשיב בזריקה.
דאמר, הריני שוחט את הפסח לשמו, לזרוק דמו שלא לשמו.
וקמ"ל, דמחשבין מעבודה לעבודה.
והיינו בעיא דרב פפא.
ת"ש, "או שלא לשמו ולשמו, פסול".
היכי דמי?
אי נימא בשתי עבודות?
השתא לשמו ושלא לשמו אמרת פסול, שלא לשמו ולשמו מיבעיא?!
אלא לאו בעבודה אחת.
ומדסיפא בעבודה אחת, רישא נמי בעבודה אחת.
לא.
לעולם בשתי עבודות, ובדין הוא דלא איצטריך ליה, ואיידי דתנא, "לשמו ושלא לשמו", תנא נמי "שלא לשמו ולשמו".
תא שמע, "שחטו שלא לאוכליו, ושלא למנויו, לערלים, ולטמאין, פסול".
הכא, פשיטא בעבודה אחת.
ומדסיפא בעבודה אחת, רישא נמי בעבודה אחת.
מידי איריא?
הא כדאיתא, והא כדאיתא.
סיפא, בעבודה אחת.
רישא, אי בעבודה אחת, אי בשתי עבודות.
תא שמע, "לאוכליו ושלא לאוכליו, כשר".
היכי דמי?
אי נימא בשתי עבודות, וטעמא דחשיב בזריקה, דאין מחשבת אוכלין בזריקה.
הא בעבודה אחת, כגון בשחיטה דמהניא ביה מחשבת אוכלין, פסול.
והא קיימא לן, מקצת אוכלין לא פסלא?