בטומאת בשר?
היכא הותרה?
אלא פשיטא, בטומאת גברי.
והיכא הותרה מכללה?
בציבור.
רישא בטומאת בשר, סיפא בטומאת גברי?!
אין.
שם טומאה קפריך.
ואיבעית אימא, כולה בטומאת בשר.
והיכא הותרה?
בטומאת פסח.
דתנן, "פסח הבא בטומאה, נאכל בטומאה.
שלא בא מתחילתו אלא לאכילה".
מתיב רב הונא בריה דרב יהושע, "הפסח שעברה שנתו, ושחטו בזמנו לשמו.
וכן השוחט אחרים לשם פסח בזמנו.
ר"א, פוסל.
ורבי יהושע, מכשיר".
טעמא בזמנו, הא שלא בזמנו, כשר.
ואמאי?
נימא, הואיל ובזמנו פוסל, שלא בזמנו נמי פוסל?
אמר רב פפא, שאני התם, דאמר קרא (שמות יב, ) "ואמרתם זבח פסח הוא".
"הוא", בהוייתו.
לא הוא לשום אחרים, ולא אחרים לשמו.
בזמנו שהוא פסול לשום אחרים, אחרים פסולין לשמו.
שלא בזמנו, שהוא כשר לשום אחרים, אחרים כשרים לשמו.
ר' שמלאי אתא לקמיה דרבי יוחנן.
א"ל, "ניתני לי מר ספר יוחסין".
א"ל, "מהיכן את?"
א"ל, "מלוד".
"והיכן מותבך?"
"בנהרדעא".
א"ל, "אין נידונין, לא ללודים ולא לנהרדעים.
וכל שכן דאת מלוד, ומותבך בנהרדעא"!
כפייה, וארצי.
א"ל, "ניתנייה בג' ירחי".
שקל קלא, פתק ביה.
א"ל ומה ברוריה, דביתהו דר"מ, ברתיה דר"ח בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא, מג' מאה רבוותא, ואפ"ה לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין, ואת אמרת בתלתא ירחי?!
כי שקיל ואזיל, א"ל, "רבי, מה בין לשמו ושלא לשמו, לאוכליו ושלא לאוכליו?"
א"ל, "הואיל וצורבא מרבנן את, תא ואימא לך:
לשמו ושלא לשמו, פסולו בגופו, לאוכליו ושלא לאוכליו, אין פסולו בגופו.
לשמו ושלא לשמו, א"א לברר איסורו, לאוכליו ושלא לאוכליו, אפשר לברר איסורו.
לשמו ושלא לשמו, ישנו בד' עבודות, לאוכליו ושלא לאוכליו, אינו בארבע עבודות.
לשמו ושלא לשמו, ישנו בציבור כביחיד, לאוכליו ושלא לאוכליו, אינו בציבור כביחיד.
רב אשי אמר, פסולו בגופו, וא"א לברר איסורו, חדא מילתא היא.
דמה טעם אמר, פסולו בגופו, משום דא"א לברר איסורו.
אמר רמי בר רב יודא א"ר, מיום שנגנז ספר יוחסין, תשש כחן של חכמים, וכהה מאור עיניהם.
אמר מר זוטרא (דברי הימים א ח; דברי הימים א ט) "בין "אצל" ל"אצל" טעינו ד' מאה גמלי דדרשא.
תניא, "אחרים אומרים, הקדים מולים לערלים, כשר.
ערלים למולים, פסול".
מאי שנא מולין לערלים דכשר, דכולה ערלה בעינן וליכא.
ערלים למולין נמי כולה ערלה בעינן, וליכא?