לימא קסברי אחרים, אינה לשחיטה אלא בסוף, וכדרבא?
דאמר רבא, "עדיין היא מחלוקת".
הילכך, הקדים מולין לערלים, מולין חיילי, ערלים לא חיילי.
הקדים ערלים למולין, ערלים חיילי, מולין לא חיילי.
אמר רבה, לא.
לעולם קסברי אחרים ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף.
והכא במאי עסקינן, כגון שגמר בלבו לתרווייהו, בין למולין בין לערלים, והוציא בפיו לערלים, ולא הספיק לומר למולין עד שנגמרה שחיטה בערלים.
ובהא פליגי.
דר"מ סבר, לא בעינן פיו ולבו שוים.
ורבנן סברי, בעינן פיו ולבו שוים.
וקסבר ר' מאיר, לא בעינן פיו ולבו שוין?!
ורמינהו, "המתכוין לומר תרומה, ואמר מעשר.
מעשר, ואמר תרומה.
או שאיני נכנס לבית זה, ואמר לזה.
שאיני נהנה לזה, ואמר לזה -
לא אמר כלום, עד שיהו פיו ולבו שוין.
אלא אמר אביי, רישא, דאמר, סימן ראשון למולין, וסימן שני אף לערלים.
דבסימן שני נמי פתיכי ביה מולין.
סיפא דאמר, סימן ראשון לערלים סימן שני למולים.
דבסימן ראשון, הא לא פתיכי ביה מולין.
ור' מאיר לטעמיה, דאמר, "מפגלין בחצי מתיר".
ורבנן לטעמייהו, דאמרי, "אין מפגלין בחצי מתיר":
משנה
השוחט את הפסח על החמץ, עובר בלא תעשה.
ר' יהודה אומר, אף התמיד.
רבי שמעון אומר, הפסח בארבעה עשר לשמו, חייב.
ושלא לשמו, פטור.
ושאר כל הזבחים, בין לשמן ובין שלא לשמן, פטור.
ובמועד, לשמו פטור.
שלא לשמו, חייב.
ושאר כל הזבחים, בין לשמן בין שלא לשמן, חייב.
חוץ מן החטאת, ששחטו שלא לשמה:
גמרא
אמר רבי שמעון בן לקיש, לעולם אינו חייב, עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק,